“במסגרת ניסיונותיי לנסות להפוך למוסד תרבות ירושלמי, אני עושה משהו מעניין בבית שלי בחמישי הקרוב”. הודעה מסקרנת זו שקיבלתי במייל הובילה אותי לאחת השכונות הפחות מוכרות בירושלים וגרמה לי להעביר ערב שלם בניסיונות לתכנן מסלולים להעברת כרכרות דואר בשטח גרמניה של המאה ה -19.נשמע מוזר, האמת שלא היה. 
         נדמה לי שבחיי לא ממש נכנסתי לשכונת קריית משה. המקום נדמה תמיד כשטח אפרורי שבן בית הכרם לתחנה המרכזית. בחמישי האחרון, בניסיונות לאתר את הבית של אבנר שבו התקיים ערב משחקים, גיליתי עד כמה השכונה הזאת מוזרה. הדבר הראשון ששמתי לב אליו הוא שכמעט כולם בשכונה דתיים. בנות בחצאיות הולכות לצעידות רגליות ובנים עם כיפות ותיקים גדולים חוזרים מהצבא או הישיבה או שאולי חוזרים לשם. הארכיטקטורה בשכונה מגוונת ביותר, ישנם בתים ישנים שהוסיפו עליהם קומות, בניינים גבוהים ורחובות ללא מוצא, כל זה תחת הצל המאיים של גשר המייתרים. בצד זה של העיר נראה הגשר כמו משהו שדארת’ ויידאר היה בונה כדי לפקח ולאיים על הדובים החמודים האלו ממלחמת הכוכבים. הגשר מואר כולו ומתנשא הרחק מעל הבתים כך שהמייתרים מפלחים את השמיים ויוצרים תחושה של סורגים הכולאים את השכונה.
        התחושה המאיימת התחלפה בשנייה שנכנסתי לבית של אבנר. בית חמוד בן שלוש קומות המאכלס שלושה שותפים ואירח כ-30 איש שהיו עסוקים בלשחק משחקים שונים ומשונים. הגעתי קצת מאוחר אך מהשאריות שהיו על השולחן כנראה שפספסתי כיבוד מושקע. בקומה אחת שיחקו אנשים במשהו עם גולות מעץ ובקומה העליונה התכנסו מסביב למשחקי קופסא בגרמנית. אני הצטרפתי כשותפתו של אבנר במשחק שהוא קרא לו “כרכרות דואר בגרמניה”.“הערב מאורגן על ידי ועל ידי רועי זולטן” הסביר לי אבנר. “רועי משחק כבר די הרבה שנים עם חבריו ואת משחקיו הוא מביא בעיקר מגרמניה, שם הוא מבקר הרבה. אני לפני שנה נחשפתי לסצנה ומאוד התלהבתי מהרעיון. רועי הביא משחקים פעם או פעמיים למסיבות יום הולדתי שערכתי בביתי, ולאור ההצלחה וההיענות החלטנו לארגן אירוע אחת לחודש. לערב מגיעים בעיקר חברים שלנו וחברים של חברים והרבה שאנו פשוט מספרים להם על זה”. אכן, האוכלוסייה שהגיעה הייתה מורכבת מהרבה סטודנטים אבל לא רק. מינגלינג נחמד התאפשר הודות לכך שלא היה מדובר בקבוצה קטנה ומגובשת אלא במגוון אנשים שלא בהכרח הכירו אחד את השני. המשחק שאני שיחקתי אף היה איטי דיו כדי לאפשר שיחות חביבות עם המשתתפים האחרים.

 
משחק כה מסובך שרק להסביר את החוקים שלו לקח שעה וחצי (התמונה באדיבות אבנר)

די נדיר בימינו לראות אנשים משחקים במשחקים אפילו ילדים ממעטים לשחק בדברים שאינם דורשים מקלדת או שלט של פלייסטיישן. כך שהצפייה בהתנהלות האנושית בזמן המשחק אכן הובילה למספר תובנות:

·        כאשר אחד מהמשתתפים ביצע מהלך מוטעה, לרוב בגין התבלבלות בשמות המסובכים של הערים הגרמניות, הוא התעקש כי ייתנו לו לתקן את הטעות. “זה לא באמת משנה לי אבל בכל זאת”, תירץ כל אחד ואחת מאיתנו בבוא הזמן. היו שניסו לשמור על הכללים אך המשחק התמלא ברמאויות קטנות. אני לא חושבת שמדובר ביצר התחרותיות אלא דווקא

·        כמו בחיים, לפתע במהלך המשחק צצו להם חוקים חדשים. פתאום גיליתי כי מותר להקפיץ את הכרכרה במצב מסוים כדי לקבל 2 נקודות יותר או שפתאום מהלך אחר התגלה כאסור. כן החוקים בכל מקום מסובכים בעיקר כשהם כתובים בגרמנית.

·        משחק מגרמניה הקשור במסלולי כרכרות דואר מוביל אוטומאטית לאין ספור בדיחות שואה. “אם רק היה מדובר במשחק על בניית מסלולי רכבות המובילות אנשים היינו ישר מבינים את החוקים”, היה כנראה הבדיחה המוצלחת ביותר.

·        כאשר המוביל במשחק החליט לפרוש עקב השעה המאוחרת נדהמתי לגלות כי השעה כבר הייתה אחרי אחת בלילה. עדיין לא הצלחתי להבין כיצד עברו להם שעתיים. אולי כי הזמן רץ שנהנים או אולי זאת איזה שהיא תופעה קוונטים כפי ששם הערב מרמז “אלוהים לא משחק בקוביות, אנחנו כן”. בכל מקרה למדתי שגם במשחק הזה הכל יכול להשתנות וכשהחלפתי את הפורש הצלחתי לאט אך בהתמדה לשמוט את ההובלה ולסיים במקום השלישי.בקיצור אם גם לכם בא לבלות איזה ערב שכזה תצטרפו לקבוצה בפייסבוק ותקבלו עדכונים, אני ממליצה בחום. בילוי קצת אחר המתאים במיוחד ללילות החורף בירושלים. 

בלי שום קשר:
עכברתול הנודע פתח אתר שבהחלט היה יכול לעזור לי לסיים את התואר ביתר קלות.  באתר אפשר לפרסם עבודות שכתבתם במהלך התואר ואף להעלות סיכומי קורסים וכל זה. הייחוד הוא כי מדובר רשת מדיה חברתית שבו אתם יוצרים לעצמכם פרופיל ויכולים ליצור קשר עם מכרים ולהגיב על העבודות שלהם. מחיפושים אקראיים שערכתי נראה כי אספו שם חומר משובח ממיטב האוניברסיטאות, בהחלט יכול להיות שימושי אז תבדקו http://www.wepapers.com

חוץ מזה אני מחפשת מידע על מועדון חשפניות שהחל לפעול באיזור תלפיות בירושלים, אם למישהו יש פרטים אנא ספרו. 

מאז שהפוסט פורסם הספקתי להתראיין לרדיו ירושלים שאימתו את התחקיר והתעמתו עם דני בונפיל תקשיבו לזה כאן

ועוד עדכון: קורא נאמן וכנראה קצת מטורף של  עכברתול מאנדרגראונד 02 (שאיתו ביצעתי את התחקיר) התקשר אל דני בונפיל, יו”ר מטה הבחירות של פרוש המככב בפוסט הזה ותפס אותו על חם. למי שלא ראה עדיין, בעיר מסתובב סטיקר הסתה מפוקפק עם הכתובת “ברקת מסוכן לירושלים” וחתום על-ידי “מגורשי גוש קטיף”. בהקלטה דני בונפיל מאשר בפירוש את הקשר והאחריות של מטה אל הסטיקרים האלה. לא מאמינים? האזינו בעצמכם. המאזין שהתקשר לבונפיל ציין, “לא האמנתי שהוא עד-כדי-כך טיפש.”

עכשיו תקראו את הסיפור מההתחלה

           פרסומת חשודה למען מאיר פרוש, הדמות המצוירת הרודפת את תושבי ירושלים, הביאה אותי לצאת למסע חיפושים ברחבי העיר רק כדי לגלות בכל מקום רמזים של דני בונפיל, מי שהיה יו”ר ועד עובדי עיריית ירושלים, נמצא אשם במרמה כך שמועמדותו למועצת העיר בבחירות הקודמות נאסרה על ידי בית המשפט והוא כיום ראש המטה החילוני של פרוש וכנראה בן החילונים היחידים שתומכים בו. כתבת תחקיר אמיתית בשיתוף עם הבלוג המוצלח יותר JERUSALEM UNDERGROUND שכותב אף הוא על מאורעות היום. תקראו ואז תקרעו מצחוק עם הגרסא של עכברתול .
         בשישי בערב פתחתי את אחד המקומונים הירושלמים ונדהמתי לגלות פרסומת החדשה שנועדה לשכנע אנשים להצביע לפרוש.
“הייתי ברקת, עברתי לפרוש“ כתוב בפרסומת כשמתחתיה רשימה של אנשים וכתובת מגורים מלאה.
מבט קצר שגילה שמות משפחה כפולים וכתובות דומות הספיק לי כדי להתמלא בסימני שאלה ולהחליט להתחקות אחר אותם האנשים, אם הם בכלל קיימים. מכל מכרי ישר חשבתי על עכברתול, שיהיה שותף מושלם למשימה זאת. רק הוא הזוי מספיק ועם זאת אכפת לו מספיק מירושלים כדי להצטרף אלי להרפתקה שאכן הובילה למקומות חשוכים.
            במהלך התחקיר הצגתי את עצמי בתור עיתונאית, הרי כתבות שלי אכן התפרסמו בעיתון הסטודנטים ובתקווה יום אחד מישהו אכן יסכים לשלם לי על עבודתי זו ועכברתול היה הצלם שלי שניסה כל העת להכשיל את המרואיינים בלשונם כמו גם לכוון אותי בחניות ברברס, לאיים ברצח על קבוצות שונות באוכלוסייה, החל מאלו שתולשים את הדגלים של ברקת ועד לאלו שאוכלים את העוגייה בקרמבו לפני הקרם ובעיקר לתקן אותי בהגייה של שהשם של פרוש כשהוא משתמש במבטא יידישי, פויירוש. מידי פעם אף הוסיף סיפורים טראומטיים מילודותו העשוקה…אך מסע אל נבכי נפשו של עכברתול בפעם אחרת…  
            איתן היה הראשון שאצלו ביקרנו. הוא עובד עירייה וכפי שצוין בפרסומת, מתגורר ברחוב הארזים. הוא קיבל את פננו והכניס אותנו לדירה רק ביקש שלא נצלם בשבת. כדי להראות פחות מאיים עכברתול ניסה לזייף צליעה והצטייד במקל הליכה שבעת הצורך היה יכול להפוך לנשק. הצורך היה רחוק מלהגיע היות ואיתן התגלה כאדם נחמד.
 “איך הגעת להשתתף בפרסומת למען פרוש?” שאלתי את איתן.
“דני בונפיל הכניס אותי לזה אני מכיר אותו מהעירייה” הוא אמר ואני ישר קלטתי שאכן משהו כאן מסריח.
בבלוג ירושלים האחרת טען הכותב ששניים מהמצולמים באתר של פרוש הם קרובי משפחתו של דני בונפיל העסקן עם עברת הקלון שהתגייס למען פרוש.
“ומדוע תמכת קודם בברקת?” שאלתי את איתן.
“מי אמר שתמכתי קודם בברקת אולי תמכתי בכלל בגאידמק?” הוא התקומם.
“זה מה שכתוב בפרסומת”
“אהה… אמרו שברקת יעשה דברים טובים” הוא ניסה לחפש הסבר.
“ומדוע עברת לתמוך בפרוש?”
“אהה…אמרו שברקת אולי יפטר עובדי עירייה, למרות שאז אמרו שזה רק שמועה” הוא המשיך בסתירות העצמיות.
מכאן עכברתול התחיל לנהל דיון עם איתן לגבי חלוקת תקציבים והאפשרות שפרוש יעדיף את החרדים. “ראש עיר זה רק דמות ייצוגית…. אפשר להצביע לפרוש ולמרצ שיאזנו אחד את השני” אמר איתן ואף ציין כי “אני לא סופר לא את פרוש ולא אף אחד…”.
מסתבר שלתמוך בפרוש משמעו לא לספור אותו, מעניין לא? 
           בדירה הבאה שנסענו אליה התגלתה הפתעה גדולה, חרף זה ששם המשפחה היה זילברמן גילינו שגם אריק ומורן בונפיל מתגוררים באותה דירה. כשזיהיתי את עמרי זילברמן, החייל החתיך מאתר האינטרנט של פרוש וביקשתי לשאול אותו מספר שאלות מי שהיא כנראה לילי זילברמן התפרצה לעברנו עם “לא בשבת! לא בשבת!” וגירשה אותנו מהבית. חשוב לציין שכל בני הבית היו מכונסים סביב הטלוויזיה הדולקת ככה שדתיים ממש הם לא. 

משפחת זילברמן-בונפיל, התמונה בחסות עכברתול

          בשיחה עם עמרי במוצאי שבת הוא ביקש להיפגש איתי פנים מול פנים ולאחר סירובי עקב הדדליין הקרוב דרש לקבל את פרטי והתלונן על כך שהפרענו לדודה שלו, מיכל הרוש בשבת. בכך הוא ווידא שגם למיכל הרוש יש קשר לדני בונפיל חרף זה שהיא עצמה סירבה לדבר איתנו. בהחלט הייתי מהמרת שגם שרה הרוש המתגוררת בקרבת מקום אך שאליה לא הספקנו להגיע גם היא קשורה למשפחה. חרף הבטחתו של עמרי כי יענה לי על כל השאלות לאחר שאתן לו את פרטי הוא חזר בו וסירב לספר מדוע הוא בגילו הצעיר כבר מתעניין בפוליטיקה ואף הוסיף באיום מרומז “אנחנו כבר ניצור איתך קשר”. 

 ממש עם קשר: זה מה שנאמר בפסיקה שהרחיקה את בונפילד מהבחירות הקודמות בעירייה.“הרחקתו, למצער לפרק זמן מסוים, מן הזירה השלטונית המוניציפלית שבאופן שיבטיח את אמון הציבור במערכת וימנע מן המבקש לשוב ולבצע את מעשיו הפסולים בגדרי התפקיד שאליו מבקש הוא להיבחר”, (כתבה השופטת דורנר) 
ולמי שלא הבין הבנאדם הזה פושע ואסור שהוא יתקרב לשלטון.

וגם קצת עם קשר: במתחם המעבדה הופכים את יום הבחירות גם ליום כיף תגיעו עם כרטיס הבוחר מוחתם או משהו כזה ותכנסו בחינם. הפנינג מ14:30 והופעות של מיטב אמני ירושלים החל מ 19:30. אז לכו להצביע אפילו אם זה רק כדי לשמוע את אסף אבידן בחינם!

ומתנה לסיום הינה הפרסומת של פרוש כפי שהייתה אמורה להראות

             משפחת הריינבו הישראלית נפגשת ממש בימים אלו אי שם בנגב. כתבתכם הנאמנה חזרה משם כדי להגיש לכם את המדריך השלם כיצד להפיץ שלום ואהבה - כל המידע הדרוש לריינבואיסט המתחיל. 
             הרעיון: כשכיבו את האורות בוודסטוק רגע לפני שכל ההיפים הלכו הביתה כנראה שכמה מהם הגיעו להחלטה שעל דברים טובים לא מוותרים וכך כנראה נוצרה משפחת הריינבו שממשיכה להפגש אחת לשנה למשך חודש כדי להפיץ אור אהבה וסטלנות לכל עבר.
            הסיפור האישי: לפני כמה שנים חברה שכנעה אותי להגיע לריינבו העולמי בטורקיה, שם מלבד התפעמות מהטבע המדהים חטפתי קלקול כיבה רציני והאוהל שלי התמוטט בגשמים הכבדים. הפעם השתדלתי להגיעה מוכנה עם אוהל עמיד לגשם וחומר חיטוי לידיים. אך כמובן שגם הפעם פישלתי. כאן המקום לטיפ הראשון לראייבואיסט המתחיל: “הכר את השטח שבו אתה הולך לרבוץ בימים הקרובים”. בנגב הצחיח לא היה צורך באוהל עמיד לגשם אלא באיזה מאוורר נייד או לפחות שמשיה שתחתיה אפשר להתחבא מהשמש ואיזה קוטל זבובים. אך אל דאגה, ככל ריינבואיסט טוב היודע לאלתר ניירות גלגול מכל הבא ליד אלתרתי גם אני וקשרתי על העץ את כיסוי הגשם של האוהל כדי לספק צל מינימאלי.
            רשימת ציוד: מה שבאמת צריך זה איזה שהוא כלי שבו אפשר לשים אוכל\שתייה, ואיזה שהיא שמיכה רב תכליתית, קצת כמו המגבת ב’מדריך לטרמפיסט’. שמיכה לישון בה בלילה, לכסות אותך מהשמש במהלך היום, לשבת עליה במהלך הארוחות. אם אתם באמת רוצים להתאים הביאו גם שרוואל זרוק, כלי נגינה, איזה שהוא חומר ירוק ואולי גם ראסטות.

ציוד ממומלץ: שווראלים, אוהל ויכולת בהייה באויר

             המשפחה: באופן עקרוני משפחת הריינבו מתחלקת לשניים, הריינוביאסטים ‘האמיתיים’ אקרא לאלו עם הראסטות שבמרבית חייהם מסתובבים בן פסטיבלים, גרים במערות ועוסקים בעבודות מזדמנות הכוללות הופעות קרקס וקטיף ירוק. הקבוצה השנייה היא התל אביבים\ירושלמים הבורגניים למדי שבאים לחוות קצת מרחבי טבע ולטעום מאותו קטיף ירוק. למשמע הבחנה זאת שלי התקומם ריינבואיסט “מה פתאום, איש ריינבו אמיתי זה רק בלב. אם יש לך אור ואהבה בלב אז את ריינבואיסטית אמיתית גם אם אין לך ראסטות”. כך נאם לי בעוד הראסטות שלו מתנפנפות לכל עבר. גם ילדים רבים מסתובבים באיזור ולצערי מסתבר שילדי ריינבו הם לא צווחנים פחות מילדי השכנים הטיפוסיים.
            ההנהלה: ייתכן שאתם שואלים את עצמכם איך זה עובד? מי אחראי? או לחילופין, את מי אפשר לתבוע? ובכן כאן רבותי העניין מסתבך היות והריינבואיסטים אינם מאמינים במערכות היררכיות אלא באגילטריזם, דהיינו כולם בעלי זכויות שוות כך שבעצם כל אחד יכול להיות שותף לכל החלטה. לאחר מספר ימי אבחנה אינטנסיביים הגעתי למסקנה ששיטת ניהול זו מצליחה לריינבואיסטים היות והרוב הגדול דומם ואדיש לכן כשמישהו בסופו של דבר מחליט משהו השאר בדרך כלל מסכימים. שתי הארוחות המסופקות ביום מהווים את מוקד ההתרחשות שלאחריהן נפגשים לעיתים מעגל המפקסים, מלשון פוקוס,ומקבלים החלטות משותפות כמו מה מכינים לארוחה הבאה. הכסף לכל העניין מגיע מכובע הקסמים שעובר בשירה ובריקודים בין המשתתפים אחרי כל ארוחה כאשר יש השמים בכובע שטרות אמיתיים ויש המסתפקים בנשיקות וגילויי אהבה, כל אחד כפי יכולתו הכלכלית והרגשית. סיבה הנוספת שבגינה זה עובד היא כי חיים אלו דורשים כה מעט. מים נקיים, שתי ארוחות ביום ובור חרא להתרוקן, זהו פחות או יותר. היות וגם אין דדליין מסוים למשימות אלו כל המשימות נעשות ברוגע ובאיטיות על ידי מתנדבים. יעיל זה לא אבל זה עובד. אני לדוגמא התנדבתי במטבח למשימה של לרדד בצק כדי להכין ממנו צ’פאטי, שזה פיתה שמכינים על טאבון. המשימה הקשה באמת הייתה להעביר את המגש המלא בצ’פאטי בין כל המכשולים במטבח עד לטאבון. למרות שהראש שלי התנגש באחד מענפי העצים לא הפלתי את המגש וכך ניצל האוכל של כולם.

ריינבואיסטית וסירי האוכל על רקע המדבר

           שפה ותקשורת: היות והריינבו הגיע ממולדת ההיפים בארה”ב המושגים באנגלית נשמעים לרוב יותר טוב. BROTHER או SISTER  יפנו המשתתפים אחד לשני ויברכו ב WELCOME HOME. את המילה CONNECTION מצרפים בצעקות לכל דבר שמנסים למצוא. לדוגמא אם מחפשים מלח אז צועקים SALT CONNECTION. ישנם שירים ששרים לפני הארוחה. גם יללות המעתיקות את שפת החיות הם חלק מדרך התקשורות בעת אקסטזה או ממש לפני הארוחה נהוג ליילל. הדרך שבה מודיעים הודעות ומעבירים מידע היא על ידי צעקות המועברות בין מאהל למאהל. FOOD CIRCLE צועקים שעת ריינבו לפני הארוחה שעת ריינבו שווה כמובן ליותר משעה רגילה אך זה משתנה.  FOOD CIRCLE NOW צועקים כשהאוכל באמת מוכן.
           סמלים וטקסים: המעגל הוא הסמל המרכזי בהווית העולם של כל ראיינובואיסט. כל הארוחות וכל ההחלטות מתקבלות במעגלים ולפני ארוחה כולם שרים “אין סוף אין התחלה כולנו מעגל אחד כולנו משפחה אחת”. כמובן שגם לריבוע אין סוף ואין התחלה אך זה כנראה נשמע יותר טוב מאשר “כולנו נמצאים במרחק שווה מהמרכז”. גם ‘אמא אדמה’ מהווה חלק ממערכת המושגים במקום כאשר לפני הארוחות משתחווים לאדמה ומנשקים אותה.
           תחביבים ושעות הפנאי: במילה אחת, מוסיקה. בשני מילים, עוד מוסיקה. בכל זמן נתון בריינבו תמצאו לפחות מדרבק אחד, שני גיטריסטים וחצי נגן דיג’. קקופוניה? לעיתים. אך לעיתים מוסיקה מאולתרת משובחת. חברים שלי מצאו את עצמם מאלתרים מקצבי טרנס על סירי מטבח אל מול שאגות אקסטזה וריקודים עד השעות הקטנות של הלילה. אזהרה למי שאוהב שקט, מקמו את האוהל שלכם קצת רחוק. אני ישנתי במקום שהוא כמו יפו פינת קינג ג’ורג’ מאוד קרוב ל’הכל’ אבל גם מאוד רועש. עיסוקים נוספים לשעות הפנאי הם סדנאות שמועברות בצהריים בנושא ‘הוליסטי’ כל שהו, צ’י קונג, מקצבים אפריקאים או משהו בסגנון, למי שיכול לסבול את החום מומלץ גם לטייל באזור. אם נהיה לכם ממש משעמם ויש סיכוי טוב שזה יקרה אתם יכולים לבהות באחד הדמויות הצבעוניות שלעיתים מרקדות להם בעירום סביב המדורה אך אני מזהירה, זה לא ערום מהסוג היפה. 

מנגנים ושרים, כמובן במעגל

          אקולוגיה, בריאות והגיינה: הארוחות עצמן צמחוניות ומורכבות על בסיס ירקות ודגנים מלאים. לאחר כל ארוחה מסתובב מישהו ומזכיר שצריך לשמור על הטבע שבו אנחנו חיים: לא לשרוף עצים מהמקום כדי לא להפר את האיזון של המדבר, לחסוך במים, לחרבן רק בבור החרא כדי לשמור על הבריאות ומזכיר שוב ושוב שכולנו מעגל אחד גדול הקשור אחד לשני. כל זה טוב ויפה אך כשאומרים את ומחזיקים ביד סיגריה ואפילו לא מהסוג ‘הירוק’ סתם מהסוג שהורגת מיליונים בכל שנה זה קצת אירוני. בכלל, אלכהול במקום נחשב סם אסור אך לא כן סיגריות ורמת המעשנים היא גבוהה במיוחד.לאחר יום וחצי עזרתי אומץ והרחקתי עד לאותו בור חרא או במלעז SHIT PIT  אך לאחר ששמעתי עליו כה רבות המראה שלו התגלה כמאכזב למדי. מספר שוחות קצרות ורדודות שבתוכן אבקת סיד לבנה לחיטוי. כן קצת מוזר ללכת ל’שירותים’ באמצע העולם כשאנשים ככה עוברים ולעיתים מצטרפים אליך כך שלביישנים זאת בהחלט יכולה להיות בעיה.  ואזהרה אחרונה לסיכום המיועדת לציניקנים שבנכם, רוח האחווה ואהבת האדם אינה דוגלת בהומור עצמי או עקיצות הומוריסטיות והדבר עלול להוביל אתכם לקבל הרצאה אחר הרצאה על כך שהאהבה נמצאת בכולנו. 

עם קשר: לינק לגרופ שיספר לכם איפה בדיוק הריינבו של השנה 

ובלי קשר:
ביום ראשון באחת עשרה ואחת עשרה דקות (כמו 11.11 התאריך של הבחירות) נקווה שבלילה, יש מלחמת כריות במרכז העיר באחת הכיכרות (נו כן, המידע שלי חלקי ביותר)  לעידוד תיכוניסטים להצביע לבחירות ובעיקר לניר ברקת. כן מסתבר שמגיל 17 כבר מותר לבחור ראש עיר. אמנם עברתי את הגיל אבל נשמע לי כיף.
ב20:30 חברי התעוררות וירושלמים ינסו לשכנע אתכם שהם עוברים את אחוז החסימה ב”קטנה” בקינג ג’ורג’. אני לא יכולה להגיע אז אם מישהו שם שיספר איך היה.
וב 21:00 קיצו מופיעים בקצה ב”הופעה מיוחדת מאוד” 20-30 שח. 

לקראת הבחירות עמותת עיר עמים מארגנת סיורים במזרח ירושלים ומפגשים עם הערבים המתגוררים שם, נשמע לי כמו חוויה אנתרופולוגית ששווה לקום בשבילה בעשר בבוקר. הסיור הקרוב ביום שני צריך להרשם מראש לפרטים. 

        אחד מהמנהגים היותר משונים שתוקף את מרבית הגברים הדתיים לפני יום הכיפורים הוא הטבילה במקווה. הפעם, אפילו יכולות ההתחפשות שלי אמרו נואש, אך שלחתי מרגלים שידווחו מה באמת הולך שם.  
         המקווה הנחקר היה מקווה בשכונת הר נוף החרדית. הכניסה למקווה ממוקמת מצד ימין של בית כנסת מפואר. ירידה בגרם מדרגות שבצדדיו הרבה דוכני התרמה עבור ארגונים חרדיים, תוביל אתכם לכניסה למקווה. צעקות של ילדים “כופר נפש יד-לאחים” תלווה את הירידה. אתם מבינים, לקראת יום כיפור אנשים בהיסטריה שהגיליוטינה תרד להם על הראש ולכן כמו שמשלמים למאפיה דמי חסות, משלמים לאלוהים בשביל שירד לך מהגב. אם תבחרו להמשיך בסוף המדרגות תצטרכו להיפרד מ- 10 ₪ ולהעבירם לבחור החרדי היושב בכניסה.
        המקווה עצמו מורכב משלושה חדרים גדולים, מלתחה עם ספסלים שעליהם מניחים את החפצים, חדר עם מקלחונים שבו אנשים ערומים מתקלחים יחדיו והמקווה עצמו שבו בריכה קרה, פושרת ורותחת.
        הרעיון הוא, למי שלא מכיר, שעל ידי טבילה במי גשם ניתן להיטהר מחטאים שונים. כמובן שבימינו כבר יש קומבינות, פטנטים מודרניים המאפשרים למלא את המקווה בשלל דרכים כמו שימוש בקרח או השקה של מים רגילים במי הגשמים.
        מבחינת הרכב האוכלוסייה, המקום עצמו היה מלא בחסידים, עם קרחות ופאות מסולסלות, זאת בגלל שמדובר במקווה חסידי. למי שחושב או חושבת שזה המקום לראות כוסונים ערומים כדאי שתחשבו שוב, אחוז החתיכים, כך על פי המודיעים שלי, שואף לאפס. כמו בצבא או בכל חדר הלבשה גם כאן יש את הביישנים שמנסים תרגילים אקרובטיים שיאפשרו להם להתפשט וללבוש מגבת תוך כדי וכך להסתתר עד שהם נכנסים למים. בניגוד למקוואות של בנות שם יש בלנית שבודקת את הנשים לפני שהן נכנסות למים כדי לוודא שאין שום חוצץ בניהן לבין המים, מסתבר שעל הגברים סומכים יותר. אולי מפני שבנות דתיות מטהרות במקווה על מנת שיוכלו לשכב עם בעליהן בלי שבעליהן יהיו חייבים ב’כרת’, זאת אומרת מיתה בטרם עת, או זריקה מהחיים שאחרי המוות בעוד בנים מיטהרים בעיקר בשביל להרגיש טוב ולהפחית את רגשות האשמה על כך שהם שפכו זרע לשווא, חטא המחייב טהרה במקווה. פעולת הטבילה עצמה כוללת הכנסה והוצאת הראש. כשחמישה עשר איש עושים זאת יחדיו זה נראה כמו המשחק עם התנינים שצריך לדפוק להם על הראש. מספר הטבילות נע בן אחת או שתיים לבין מאות, תלוי בכמה אוננת השנה או בעד כמה אתה אוהב שמים ירוקים נכנסים לך לאף שכן כדי שלא יהיה שום חציצה בין המים לבין כל חלק של העור אסור אפילו לסתום את האף בזמן הטבילה.
         לא ברור למה ישנן שלוש בריכות שכן, לבריכה הקרה לא נכנס איש ולבריכה הרותחת רק מתי מעט בעוד הבריכה הפושרת הייתה כה עמוסה שקשה היה שלא לגעת בגופים חלקלקים או שעירים של אנשים אחרים. במקום ניתן לראות גם ילדים ממש קטנים עם בולבולים קטנטנים דבר הנותן הרגשה פדופילית משהו.
        האווירה במקום רצינית וממוקדת, אנשים באים לטבול, לא לעשות צחוקים.  בתוך הבריכה אין דיבורים רק רעש המים הגועשים. איש אחד בכה ליד הקיר והתוודה על חטאיו בין טבילה לטבילה.
       מבחינה היגיינית, לא מדובר בסטריליות של חדר ניתוח, רחוק מכך. הריצפה הייתה מטונפת וכולם הסתובבו עם כפכפים, כדי לא להדבק חלילה בפטריות. המים עצמם כן עם כלור כך שזה לא כל כך נורא רק מחייב מקלחת נוספת אחרי הטבילה.

לסיכום:
 חוויה דוחה למדי, לבעלי לב חזק וזין רפוי.
 די מצחיק לראות מכר שלך עם הבולבול בחוץ וללחוץ לו יד ברשמיות מעושה.
אזהרה לבנים שחושבים לקפוץ לביקור, אל תישארו זמן רב מדי שלא יטעו ויחשבו שאתם פדופילים או “גרוע מכך”, הומואים. 

ובלי שום קשר:

בעקבות ההצלחה היחסית של הסאטירה הפוליטית שלי הינה ניסיון נוסף. אמנם הפעם עכברתול הקדים אותי אך לא אני שאפספס ניסיון להסתכסך עם איזה אוליגרך בטח לא אחד כזה ששולח לכל תושבי ירושלים ‘עיתון’ המזכיר משטרים אפלים… מפחיד! 

ידיד שלי הזכיר לי שפסטיבל אינדינגב מתקרב לו בעוד שבועיים. היות שבמקום יהיה גם אסף אבידן והמוג’וס וגם ‘קיצו’ בין עוד רבים וטובים אחרים, אין ספק שאני הולכת. ייתכן שיהיה לי עוד מקום אחד או שניים באוטו אם משהו מעוניין להצטרף… 

כמה שעות לפני שנהג ממזרח העיר נסע אל תוך קבוצת חיילים ובמרחק כמה רחובות משם התרחש אחד מאירועי התרבות האלטרנטיביים הכי מוצלחים שביקרתי בהם.יש גם דברים טובים בירושלים, אז תקראו, והפעם יש גם תמונות!  החברה מ GOD SAVE JERUSALEM כבר הקימו הפקות נחמדות בירושלים, מסיבות מטאל, הקרנות סרטים ועוד אך הפעם הם יצרו אירוע מהסוג שאני תמיד חלמתי להפיק ועוד בשכונת מוסררה שהיא באמת מוזרה. ועכשיו רגע של היסטוריה, כפי ששם האתר מרמז, ACTIVE ARTS התחיל בכלל כפלטפורמה שלי ושל רותם לארגן אירועים שבהם אנשים עושים דברים, לא רק צופים פאסיביים אלא שותפים פעילים בחוויה וזה בדיוק מה ש GOD SAVE JERUSALEM עשו בהפנינג הזה עם 2 רעיונות פשוטים אך מבריקים.   החלק הראשון שנטלתי בו חלק היה צביעה ציור קיר של האמן גרי גולדשטיין. הציור הוקרן על הקיר ואז הועתק ובכל חלק נכתב מספר המייצג את הצבע שבו אמור הקטע להיצבע, כמו בחוברות צביעה לילדים. המיצג היה הצלחה מסחררת לא רק בגלל עשרות המשתתפים שלקחו בו חלק אלא גם כי אנשים הקשיבו להוראות ויותר מזה אפילו לא יצאו מהקווים! הסבר אפשרי לכך הוא חלק מהמארגנים שלא רק פיקחו על הצביעה אלא גם דרבנו את הצובעים והכניסנו להם מוטיבציה. “זה החלק הכי חשוב של הציור” אמרה מישהי על השיער שצבעתי. “הרוב אמור להיות שחור אבל תקפידו להשאיר קצת לבן” היא הוסיפה בחיוך.ורק כדי להסביר את המראות הקשים בתמונה, היות ומדובר היה באירוע אומנותי החלטתי שזה זמן טוב לפתח סגנון לבוש אישי או לפחות ללבוש את הדבר הכי מוזר שמצאתי בארון של אחותי.  

אני נראית כמו קוקר ספנייל מחושמל או ווילון אמבטיה?החלק השני כלל בניית מגדל שמירה שלתוכה נכנסו אנשים והקריאו שירים. השיר הפותח היה נחמד למדי וסיפר, לקול מחיאות כפיים מהשכנים, קצת מהווי השכונה ועודד כל אחד מאיתנו להקים מגדל שמירה שכזה שמתוכו נוכל לבטא את עצמנו. השירים שאחר כך כבר הבנתי פחות ופחות, אך מידי פעם היו הפוגות מוסיקליות חביבות, כמו סטודנט מחו”ל הלומד בעברית שניגן בחמת חלילים או קטעים מהנאום של ביל קלינטון שבו הוא נשבע שלא קיים יחסים עם מוניקה לווינסקי. המגדל המושקע!באירוע נכחו שילוב של אנשי השכונה המקומיים, סטודנטים זרים מארה”ב וגרמניה והירושלמים הרגילים שמסתובבים בכאלו דברים. המעניין הוא שברחוב עצמו ספרתי לפחות 2 ישיבות חרדיות אך חרדי אחד לא נראה באופק.            

 היות והאירוע כולו היה בחינם החלטתי לתרום מעט מכספי למארגנים על ידי קנייה מדוכן האוכל שהקימו במקום. מתוך הרשימה המצומצמת בחרתי באורז תאילנדי. קיבלתי אורז דביק עם עגבניות ורוטב חום וג’ינג’ר. היות ולא הייתי בתאילנד אולי משהו מכם יוכל להגיד לי אם זה אכן דומה לאורז תאילנדי אבל בכל מקרה זה היה טעים.

כשסיימתי את האורז ובאמצע שיחה עם מורה צעיר וחדור אידיאלים (כן יש עוד כאלו! – בלי ציניות!) הגיחה מאחת המרפסות אחת השכנות והפכה ל’כוכבת האירוע’. היא התחילה לצעוק ולצרוח בקולי קולות על נהג שניסה לחנות ברחוב ואחר כך הוסיפה לצעוק על הקהל שהקשיב לשירים. “מה זה? הקמתם כאן מגדל צבאי? לכו מכאן! לכו לביניני האומה!” היא עמדה על קצה המרפסת והגדילה לעשות חיקויים של חלק מהשירים שהוקראו. היא לא הרפתה עד לרגע שהלכתי “מה זה משעמם לכם?” צעקה אל עבר הקהל שלא הגיב לה. 

בלי שום קשר:מישהו לב לקמפיין של מאיר פרוש, המתמודד החרדי לעיריית ירושלים? כנראה שהחליטו שהתמונה של החרדי המזוקן מפחידה מידי ויצרו עבורו קריקטורה שדומה לאבא של קייל מ south park  עם הכיתוב: “ירושלים תאהב את מאיר פרוש. מניסיון!” מה שהוביל אותי לניסיון לייצר סאטירה פוליטית

.   

רעיון גאוני עלה במוחי, הרכבת התקלה מתעכבת עד בלי קץ אך חלקים מהמסילה כבר מוכנים, למה לא להשתמש בהם בתור שביל אופניים? זה בריא לסביבה, מפחית את הסיכון לתאונות דרכים ואולי גם יוריד קצת מהעומס על הכבישים. ואם זה מצליח למה לא להפוך את העניין לקבוע? זה אולי יהיה שביל האופניים היקר בהיסטוריה האנושית אך אולי עדיף מכלום. 

        אחרי שרקדנים קלילי רגליים וסלבס סוג ז’ יצאו במחולות ופשטו על כל חלקה טובה בטלוויזיה נדמה כי שיעורי ריקוד הפכו להיות הדבר החם העכשווי. החלטתי לבדוק את העניין ולנסות את מזלי עם אחד מהסגנונות היותר אקזוטיים.אני עם נעלי עקב וחצאית קצרה מנסה לרקוד טנגו… היה כואב, תקראו.  
            מורה צעירה עם מבטא ארגנטינאי מתגלגל קידמה את פני ואת פני בן זוגי לריקודים. כאמור טנגו הוא ריקוד לזוגות וחשבתי שיכול להיות נחמד לרקוד עם מישהו קרוב או שלפחות אוכל ללמוד איך הוא מגיב כשאני דורכת לו על הרגליים. המורה הזהירה אותי מראש כי מדובר בקבוצת מתקדמים אבל אמרה שאנחנו יכולים לנסות להשתלב.            השיעור התחיל בחימום קצר שכלל מתיחות והגמשת מפרקים והמשיך בריצה אינטנסיבית במקום, מה שלא היה כל כך קל עם נעלי העקב שבקושי הצלחתי ללכת איתם. לאחר מכן התחלקנו לזוגות והתאמנו על צעידות כאשר הגבר כמובן מוביל. אין ספק שיש משהו קצת מקומם בכל ריקודי הזוגות האלו שבהם תפקיד האישה הוא לחכות בדריכות להוראות מהגבר. אני כמובן התעקשתי גם על לנסות להוביל, לא בהכרח בגלל שאני פמיניסטית לוחמנית, אלא אולי כי הגבר שהוביל הוביל אותי לעיתים להתרסק אל תוך הקיר או ליפול על כיסאות או אפילו להתנגש ברוקדים האחרים וזה בלי לדבר על כמות הפעמים שהוא דרך לי על הרגליים. יאמר לזכותו שאני ממש לא עשיתי עבודה טובה יותר והמורה כל הזמן העירה לי כי אני ממהרת מידי או זזה בקצב של המוסיקה במקום בקצב של בן הזוג. המוסיקה עצמה לא הייתה כל כך לטעמי, קצת חוזרת על עצמה וקצת מעצבנת, אבל יש בה סוג של תחכום כך שאפשר להבין מדוע יש אנשים האוהבים אותה.
            הטכניקה בטנגו שונה משמעותית ממה שאני רגילה אליו בסוגי תנועה אחרים כגון קראטה או קונטקט אימפרוביזציה שבהם מרכזים את המשקל בבטן התחתונה ומתחברים לקרקע. בטנגו התאמנו על לרכז את המשקל בחזה כאשר הוא זה המוביל את התנועה. אולי זאת הסיבה שגם אני וגם בן זוגי לריקודים התחלנו חיש קל לחוש כאבים בגב התחתון. כמובן שלוותר ולנטוש באמצע השיעור לא היה לכבודנו, הרי אנחנו רגילים לחטוף מכות, אז להתלונן שלרקוד זה כואב יהיה קצת מביך כך שאיכשהו שרדנו עד הסוף. כשסיפרתי על כך למורה בסוף השיעור היא אמרה שכנראה הפעלנו יותר מידי כח ושלוקח זמן עד שמצליחים לעשות את התנועות בצורה נכונה.
            בכל מקרה, שאר האנשים, שגילם נע מסוף שנות העשרים ועד סוף שנות החמישים נראו כי הם נהנים להם. מעניין לציין שרוב הרוקדים היו יוצאי מדינות חבר העמים. האם מדובר במשהו תרבותי או סתם בצירוף מקרים?
לסיכום, מניסיוני הדל הייתי אומרת שטנגו הוא ריקוד מאופק, אין בו את השמחה המתפרצת שיש בסלסה. במקום זה יש הרגשה של מתח בן בני הזוג, סוג של לחץ הנבנה ונשמר במהלך הריקוד, זאת כמובן באם מצליחים לא לדרוך אחד לשני על הרגליים. 

בלי שום קשר
היום בלילה יש הופעה בצוללת של הלהקה הירושלמית השנייה בחביבותה עלי (אחרי המוג’וס כמובן), קיצו! הייתי ממש רוצה ללכת אבל אני נוטשת לערב אחד לתל אביב ליום הולדת של חברה. אם מישהו הולך תגידו אך היה. הינה המייספייס שלהם.

הגיעה לאוזני שמועה על סדנאות חביבות לבישול בריאותי היות והמקסימום שאני יודעת לבשל הם פנקייקים לא בריאותיים בעליל זאת יכולה להיות חוויה אנתרופולוגית בפני עצמה. זה קצת יקר לסטודנטים עניים אך יכול להיות שאפשר לארגן קבוצה מישהו מעוניין? בכל מקרה הינה הלינק

            דווקא ההתחלה הייתה אופטימית. “הינה קח פתק” אתה הבא בתור אמר פקיד נחמד לאיש שעמד לפני. “אז אני רק הבא אחרי הבא בתור” חשבתי מלאת תקווה שכל העניין הזה ייפתר במהרה. מצד שני נזכרתי שכבר פגשתי את אותו פקיד חייכן כשהוא אישר שהבאתי את כל המסמכים הדרושים על מנת לקבל הנחה בארנונה רק כדי לקבל מכתב המבשר כי לא הגשתי מכתב מבעלת הבית.
חוויה אנתרופולוגית או סתם סיוט מתמשך במבוכי הבירוקרטיה הירושלמית… תחליטו אתם.  
          אחרי המתנה של פחות מחמש דקות התיישבתי מול פקידה שנראה כי העתיקה את סגנונה ממגזין של דראג קווינס. איפור מוגזם, דיבור מוגזם, בכלל היא הייתה נראית קצת כמו פרודיה על בת אדם.לאחר דקות ארוכות שבהם קראה את המכתב שהבאתי היא פתחה את פיה ואמרה “המכתב הזה לא בסדר”.“למה?”
“כתוב שהדיירים הקודמים עזבו בסוף ספטמבר אבל מה זה סוף ספטמבר? לא כתוב מתי?” היא טענה.“סוף ספטמבר זה סוף ספטמבר מה זה משנה אם זה היה ה29 או ה30? מה אתם רוצים שגם תכתוב לכם באיזה דקה הם יצאו? בעלת הבית היא הזקנה סנילית שבקושי זוכרת איך קוראים לי.” (ואכן מספר שעות לאחר מכן קיבלתי הודעה כי בעלת הבית מחפשת אותי כי היא לא מוצאת את הצ’ק שהבאתי לה.)
“לא אי אפשר ככה” התעקשה הפרודיה והסתכלה על הסלולארי שלה בעוד היא דוחפת לעברי כל הטפסים. כמעט ואמרתי נואש אל מול מסכת הטיפשות אך אז נזכרתי כי חוקי ההתנהגות בעירייה אינם תואמים לחיים הנורמטיבית היום יומיים, קוד התנהגות אחר מכתיב את הכללים כך שפתחתי את הפה והתחלתי לצעוק. “כבר הייתי פה שבוע שעבר והגשתי את הטפסים ואמרו לי שהכל תקין. אחר כך קיבלתי מכתב בדואר והינה אני שוב פה. אני לא יכולה להמשיך לבזבז ככה ימי עבודה ולימודים זה לא הגיוני! אני לא הולכת וחוזרת שוב”. דחפתי את הטפסים בחזרה אליה.
היא הסתכלה עלי לשנייה ואז קמה מהכיסא עם הטפסים. אני בינתיים התארגנתי על טיעון נוסף אך כשהיא חזרה היא אמרה “טוב בסדר”. כמובן שבדיוק אז המחשבים הפסיקו לעבוד. כנראה שגם חוקי מרפי מהווים נדבך בעירייה.
          בנתיים חרדי מגודל קלט גם הוא את כללי ההתנהגות ונעמד והתחיל לצעוק בקולי קולות. היה נראה שעוד שנייה הוא זורק על הפקידה מולו את הכיסא. אחד המאבטחים הגיע והחזיק את האקדח שלו בצורה שלא משתמעת לשני פנים אך ה’מנהלת’ יצאה מאחד החורים ופתרה את הבעיה על ידי זה שנתנה לאיש המגודל בדיוק את מה שרצה. חרף הטיפול בבעיית הצעקות המנהלת לא השכילה לפתור את בעיית המחשבים.
          “טוב אז אני יוצאת להפסקת צהריים” המשיכה הפרודיה לעפעף בעיניה שבהם כל ריס נצבע בנפרד.
“מה יוצאת להפסקת צהריים? ומה אני עושה?”
“את יכולה לחזור שוב” היא משכה בכתפיה.
“על המכתב ששלחתם לי יש אולטימאטום שאם לא אגיש את כל המסמכים עד יום ראשון תסגרו לי את התיק ואצטרך להתחיל את הסיוט הזה מהתחלה”.
“אהה… טוב אז תחכי”
“כמה זמן?”
“לא יודעת”
התחלתי לאגור שוב אנרגיה לוויכוח אבל הפרודיה כנראה בכל זאת קלטה משהו ”טוב בסדר תשאירי את המסמכים ואעשה את זה כשהמחשבים יחזרו לעבוד.”
         לידיעתכם, זאת הייתה רק מסכת הייסורים הראשונה שלאחריה עברתי לפקידים שאחראים על הכסף בניסיון לקבל חזרה כסף שהם חייבים לנו מהדירה של שנה שעברה. שם כבר נתקלתי בדרישה לאתר שותף שלא גר בדירה כבר שלוש שנים שיאשר את הבקשה. לצערי את כל מאגר הצעקות שלי כבר בזבזתי כך שאצטרך לחזור לשם שוב מתי שהו.  

בלי שום קשר
הדירה הנחמדה שבתקווה אקבל עליה הנחה בארנונה מחפשת שותף\שותפה נוספים. הדירה בבית הכרם מול גבעת רם והיא מרווחת ובמחיר סביר. אז אם זה מעניין אתכם ואם אתם חושבים שאתם יכולים לגור איתי ויותר חשוב מזה שאני יכולה לגור איתכם אתם מוזמנים לפנות אלי בכל צורה שהיא. מדובר בדירה פלורליסטית הידידותית לשומרי כשרות אבל גם לכאלו שלא. מחפשים שותף\שותפה רביעי.

            כ-100 אנשים, ביניהם משפחות עם ילדים וכלבים, סבתות וסטודנטים התכנסו להם במגרש עפר במרכז קריית יובל על מנת לקבל את השבת. על אחת המכוניות שבעליה מכנה עצמו פרובוקאטור מכוון, נתלה שלט גדול “קריית יובל שכונה חילונית”.  האם מכאן יפתח המאבק נגד ההשתלטות החרדית של העיר?
            תקציר הסיפור: בזמן שאני השקעתי את כל מרצי בניסיונות לעבור את מועדי הא’, זממו להם פקידים בעירייה להציב באותו מגרש עפר קרוואנים שישמשו עבור גני ילדים חרדיים. בשבוע שעבר נפגשו בספונטניות מספר שכנים ותושבים מהשכונה והחליטו להילחם ברוע הגזרה. הם החנו את מכוניותיהם כך שיחסמו את הכניסה למגרש והקימו סוכות מחאה במקום שכבר הספיקו להיגנב על ידי אלמוניים. הם גם החלו לפעול בעירייה ולפרסם את מאבקם ברבים. נכון להיום כנראה מצאו מקום אחר לשכן את הקרוואנים אך התושבים מסרבים לשקוט.
            כחלק ממאבקם הם ארגנו גם את קבלת השבת השכונתית שכללה קידוש, הדלקת נרות ואפילו ברכה על חלות השבת, כן, בסדר הזה, שלידיעת החילוניים הגמורים שבכם הוא לא בדיוק הסדר הנכון. הקידוש נעשה על ידי קשיש חבוש בכיפה שחורה שדחק באנשים שיש להעביר את המאבק לכיכר ספרא.  לאחר מכן סיפרה, בקול רוטט, קשישה שגרה בשכונה משנת 52 “גרנו בבתים קפואים שדלפו בהם מים, אנחנו סיכלנו את האבנים מהשטח, אנחנו שתלנו את הגנים”. היא הוסיפה כי “נלחמנו בחרדים כבר בעבר ועד עכשיו ניצחנו”.  בהמשך בחורה צעירה דנה בפרשת השבוע, פרשת  ‘עקב’, והשוותה ברמיזות בן העמלקים לבין העירייה והחרדים העומדים בראשה. אחת התושבות טרחה להוסיף כי “בכל זאת כולנו עם אחד ובפרשת השבוע מדובר בגויים”. לקינוח פתחו הסובבים בשירה בציבור שעשתה לי פלשבאקים לשירי הגן הזוועתיים. “היום יום שישי… מחר שבת מחר שבת” שרו הסובבים.
             האווירה במקום הייתה שכונתית, הווה אומר בלגן לא קטן. כלבים שנבחו אחד על השני, ילדים שנסעו על אופניים, שכנים שפטפטו על החובה להצביע בבחירות הקרובות כי ‘הוא’, ככה”נ פרוש, מהווה סכנה לציבור ואיש אחד שהסתובב עם מראות משונות ומצלמה והסביר שכך הוא מצלם מזוויות שונות ומסוגל ליצור תמונה תלת מימדית. למרות כל זה הייתה הקשבה לאלו שבחרו לשאת דברים. המאבק כרגע, חרף ביקורו של פפה אללו, ההוא ממרץ, הוא מאבק שכונתי-חברתי הרבה יותר ממה שהוא פוליטי. יש אולי אנשים המובילים את המאבק הזה אך אין מנהיג אחד שדוחף אג’נדה פוליטית. כנראה שהפעם באמת פשוט נמאס לתושבים. 

עם קשר: לא בטוח ששירה בציבור היא דרך המאבק האופטימאלית לכן התושבים ממשיכים לארגן פעילויות שונות, ביום רביעי בן 17:00-19:00 יהיה הפנינג פעילויות לילדים וביום חמישי נפגשים התושבים בעירייה שבה הנושא יעלה בישיבת מועצה.  

               הצלת את כבוד הבנות! עשית לנו את הערב! את הקמע של הריצה!כל אלו ועוד תשבחות רבות נוספות נשפכו עלי רק בגלל שרצתי קילומטר אחד בלי חולצה.מסורת הקילומטר הערום הגיעה לירושלים, תקראו. ולשם שינוי יש אפילו תמונה.           
              “הייתי צריך לדעת שתהיי כאן” אמר הסדרן כשהגעתי לנקודת המפגש בהר הצופים. הוא לבש ווסט צהוב והתגלה כידיד וותיק שלא ראיתי כבר שנה. הוא כמובן צדק, לא היה שום סיכוי שאוותר על ערב שכולו שטות המתרחש בעירי. תחינותיה של אימי, טענותיו של אחי וההתעניינות הגוברת של התקשורת באירוע גרמו לי להכין לעצמי מסכה על כל מקרה שלא יהיה ואכן היה.במגרש החנייה התכנסו מספר מרשים של כמעט מאה רצים מתוכם בערך עשרה בנות. מלבדם היו גם כמה צופים מהצד ואינספור מצלמות מבזיקות וטורדניות. ערוץ 2 חתם על התחייבות לטשטש את פרצופי המשתתפים אך שאר הצלמים הפרילנסרים שהם עלוקות מוצצי דם לא. אז בהחלט לבשתי את המסכה. המארגנים שהמשיכו לטעון בתוקף כל הערב שהם “רק בורג קטן במערכת” הזכירו לכולנו שאנחנו עושים את זה רק בשביל הכיף “מותר להנות גם בירושלים ובאוניברסיטה העברית” הם צעקו לקול מחיאות הכפיים וביקשו כי במקרה ותגיע משטרה נשתף איתם פעולה.
“יאללה רצים בעירום” צעק מישהו למראה כל הבנים עם בוקסרים. הלחץ שהוא הפעיל אכן עבד וסביבות 30 אחוז רצו ערומים. הפליא לעשות בחור אחד שרץ ערום לגמרי, זאת אומרת גם בלי נעלים או גרביים. היו גם כמה יצירתיים, אחד רץ עם תחתונים שהוא גזר את החלק האחורי שלהם כך שראו לו את החריץ. אחר רץ עם תחתונים סביב הברכיים ושלישי רץ עם בוקסר עם כיתוב ביידיש שאומר משהו על זה שהו חיה.
            לאחר ההזנקה התחילו פתאום לשיר את שיר הטיולים השנתיים “אל המעין בא גדי קטן” אך זה לא החזיק מעמד זמן רב. היות והריצה הייתה בקצב די מהיר אנשים היו צריכים את החמצן שלהם בשביל לרוץ ובשביל לענות לעיתונאים.“שמת לב שאת הבחורה היחידה שרצה חשופת חזה?” שאל אותי כתב מאיזה מקומון ירושלמי שהתחיל לרוץ לידי. “למה זה?”
“יש לי ציצים יפים” עניתי לו והמשכתי לרוץ. “אם ככה למה את אם מסיכה? את מתביישת?”
“אם תוריד אתה את הבגדים אני אוריד את המסיכה”. עניתי ועקפתי אותו.
            מכוניות עצרו בדרך והתחילו לצפור, עוברי אורח עמדו המומים או שהוציאו את הסלולארי והתחילו לצלם, אישה אחת שישבה בארומה הסתכלה עלי במבט מעורר פלצות שזעק כולו ‘גוועלד’, רכב עם משפחה ערבית, בעל אישה והילדים מאחורה עצרו והביטו כולם מהחלונות. “יאללה עליה אחרונה לפני הסוף” מישהו ניסה לדרבן את הנגררים. “LEAVE NO MAN BEHIND ” צעק מישהו אחר.
            כך לאחר כשבע דקות ריצה הסתיים כל הסיפור והמסיבה ברזניק התחילה. “אל תלבשו את כל הבגדים” המארגנים עודדו את המשתתפים להישאר קצת חשופים. האמת, אני די בעד לאמץ את הלבוש המינימאלי לרחבות הריקודים בלילות הקיץ החמים.
המסיבה הייתה חביבה בגלל המשתתפים אבל די מעפנה בגלל המקום. הגולדסטר נגמר על ההתחלה וברור שלא ציפו במקום לכזאת כמות של אנשים כך שלקח כמעט חצי שעה עד שהצלחתי להשיג בירה. חוץ מזה, במקום חמישים אחוז הנחה על האלכהול היה רק מבצע של חצי במחיר שליש, לא שאני שילמתי על האלכהול ששתיתי. אך אל דאגה הבהרתי שגם מי שקונה לי שתייה לא מקבל דבר, בכל זאת התעקשו למזוג לי שוט אחר שוט של וודקה.כנראה שכל עניין ה’אני יצור מיני רק כשאני בוחרת להיות” לא ממש הגיע לאוזני חלק מהבנים שם. היו כאלו, דווקא החמודים שבהם, שהיו בסדר גמור אבל היו כאלו שהיו בנים טיפוסיים וניסו להתחיל איתי עם משפטים גרועים.
“את מחפשת מישהו לרקוד איתו?”
“לא” מלווה במבט זועף.
“אם אבקש את הטלפון שלך תרביצי לי?”
“כן” עם חיוך מרושע.
מה שבאמת היה נחמד היה השיחות ההזויות שהתפתחו במהלך הערב. “לי יש חזה קטן, לא מפריע לי לרוץ בלי חזייה. אבל יש בנות שזה בהחלט יכול פיסית להפריע להן” הגנתי על שאר הבנות לאחר שהבנים טענו שהם מאפנות. “וואלה לא חשבנו על זה” הודו הבנים.
“מילא לרוץ בעירום, אבל כשמישהו לפני נעצר והתכופף להרים את הסטיק לייט שנפל לו, זה היה מזעזע!” התוודא מישהו.
“אם היית בן והיה לך זין ממש ממש קטן היית רצה בעירום?” שאל אותי אחר.
“רוב הבנות יודעות שבקור ובלחץ אתם נוטים להתכווץ” טענתי.
“כן, בדיוק” הסכים מישהו שבאמת רץ בעירום. “במצבים הנכונים זה גדל” הוא הוסיף בלהט.
“את חייבת להשתזף” המשיך לטעון ההוא ששאל על הזין הקטן.”את חיוורת בצורה מפחידה” הוא טען לגבי האיזורים שבדרך כלל לא רואים את עור השמש.
           הלומת אלכהול וחוויות יצאתי חזרה הביתה סביבות אחת בבוקר. למרות שקווי הלילה היו אמורים לפעול לא הגיע אוטובוס לכיווננו כך שחיפשתי טרמפ. בסוף עצרו שתי בנות שגם הן היו בריצה.“אפשר לשאול אותך שאלה?”" שאלה הבחורה במושב הנוסע. “את היית הבחורה שרצה בעירום?”
“לא בעירום” תיקנתי אותה. “רק בלי חולצה”.
“ולמה רצת עם מסכה?” היא שאלה ונתנה לי הזדמנות לנאום קצר שחשבתי עליו במהלך הערב.
“מי שרץ איתי בעירום אין לי בעיה שיראה את הפרצוף שלי. אבל מי שיושב בבית מול יוטיוב הוא לא חלק מהעניין ואין לי שום רצון שיאונן לי על הפרצוף” אמרתי בקצת וולגריות, הבנות הסכימו

.
ובגלל שהבטחתי הינה תמונה אחרי המסיבה ברזניק. 
למי שרוצה לראות עוד:וואלה פרסמו כתבה וחדשות ערוץ 2 אמורים לשדר על זה משהו במהדורה המרכזית הלילה.
מי שמזהה אותי מקבל כאפה! 
לאתר הקילומטר הערום שהוא בעצם הקילומטר בערום כאן

בלי שום קשר עוד אירועים חינמים תוקפים אותנו בירושלים במהלך הקיץ, בימי שישי בצהריים הצוללת מארגנת הפנינג קיץ שהפעם יתקלטו בו גם אנשים מרדיו הר הצופים בנוסף להופעות שונות.

“שלום, סאלם, פו פו” שרתי עם כמה מאות בני אדם שהתכנסו כדי לחבק את העיר העתיקה ו”לקדם את האחווה והשמחה בארץ הקודש והעולם כולו”. כן, זה הזוי כמו שזה נשמע, תקראו.

                        הכינוס סביב העיר העתיקה בשער יפו, שכם והאשפתות אורגן על ידי קבוצה בשם “החיבוק הגדול” והיה אמור להתחיל בשעה ארבע. בשל החום הנוראי שפוקד את העיר וגורם לי להרגיש כהכלאה של סמרטוט רצפה עם ארטיק נוזל, לא העזתי לצאת מהבית לפני חמש. לא שזה עזר לי, השמש הקופחת עדיין לא ירדה כשעליתי על האוטובוס המצחין שהביא אותי לאזור העיר העתיקה. משם, אחרי הליכה בסגנון התקדמות בדילוגים, בין איזור מוצל אחד לשני, הגעתי לשער יפו שם התכנסו כחמישים אנשים שמלמלו דברים ברמקול וצעקו “אמן”. במהרה צירפו אותי למעגל שבו כולם החזיקו ידיים ושרו שירי הלל שלא בדיוק קלטתי את המילים. הרכב האוכלוסייה היה מגוון ביותר: היפים מקצועיים, אקרא לאלו שמסתובבים יחפים בשמלות לבנות, אנשי ראסטות, דתיים סטייל ברסלב, משפחות עם ילדים, תיירים מזדמנים ודודות בלתי מוגדרות, כל אלו הלכו אחרי האיש המנגן בגיטרה שהוליך את המעגל ליצור ספיראלה תוך כדי עידוד של “הסתכלו אחד לשני בעיניים”. לפחות זה גרם לי לזהות ידיד משכבר הימים שחזר לא מזמן מאפריקה.
            היות והחברה שקבעתי איתה, שהיא, בלי לשפוט חלילה, בדרכה להיהפך להיפית מקצועית, לא הייתה בקרב קבוצה זו החלטתי להמשיך לשער שכם בתקווה לראות אותה שם. פילסתי את דרכי דרך השוק הערבי הצר המתפתל והבלתי נגמר, מנסה לא להידרס על ידי העגלות והרכבים שאיכשהו נכנסים לשם. לבסוף הגעתי לשער שכם כדי לגלות קבוצה גדולה בהרבה של כמאתיים אנשים שהתחילה להקיף את השער. כשכבר אמרתי נואש מלמצוא את החברה פתאום היא קפצה עלי משום מקום עם חיבוק אימתני. באופן עקרוני אני דיי סולדת מחיבוקים. איכשהו החום האנושי והמגע הרך המזויף, גורמים לי להרגיש כאילו צמר גפן מתוק נדבק לי לאצבעות ולא מוכן לרדת. כששמעתי על הקמפיין לחיבוק העיר העתיקה חשבתי כי מקסימום זה ידרוש ממני לחבק אבנים, לא להתגפף עם אנשים מזיעים, מסתבר כי טעיתי. מהחיבוק הראשון של חברתי ועד שיצאתי משם אחרי חצות לא הצלחתי להימנע מלהתחבק עם זרים מכל הסוגים. מזל ששכללתי במהלך השנים את יכולת ‘חיבוק הבנים’, זאת אומרת יכולתי להעניק צפחות חזקות ככל האפשר על גב המנסים לחבקני.
            בשלב זה, בעוד שני שוטרים סיור משקיפים על כולם, רב עם כיפה לבנה ואיזה שייח בגאלביה השתלטו על הרמקול והתחילו לשיר “שלום, סאלם, פו פו” עם תנועות כוריאוגרפיה מורכבות שכללו התקופפות ימינה, שמאלה וקדימה. אז נכנסו לפעולה המדרבקים שסחבו איתם דרבוקות בכל הגדלים והתחילו להקפיץ את האווירה. נוצרו מעגלי ריקוד וקיפוצים כשהאוכלוסייה הערבית המקומית התחילה להיאסף מסביב ולהתבונן בתמיהה. מצלמות נשלפו מכל עבר והתחילו להבזיק, אפילו בקרב ההיפים שהסתובבו שם יחפים, כך שמסתבר שהמודרנה באמת הגיעה לכולם. כאשר שתי בנות הלובשות שמלות דקות וחושפניות התחילו לרקוד במרכז המעגל, הגברים, הנערים והילדים הערבים הצטופפו מסביב ומחאו כפיים בעוד עיניהם יוצאות מהחורים. את מירב תשומת הלב של המקומיים ‘גנבה’ ללא ספק בחורה רזה עם שיער בלונדיני ארוך שכל גבה וידיה היו מקועקעים.
            “אללה הוא אכבר” צעקו יחדיו הרב והשייח. “השלום ינצח” הוסיף הרב בעוד קבצנית ערבייה זקנה מנסה להוציא כמה גרושים מהמתכנסים שהפריחו לעברה נשיקות אך לא שקלים. לפחות שתי מקרי אלימות נרשמו על רקע הקריעות ל”השלום ינצח”. אחד המקומיים ניסה לגרש את הקבצנית הוא צעק עליה וניסה לדחוף לה שטר של 20 ₪ בתנאי שתעוף משם מה שכמעט התפתח לתגרה. במקרה אחר נער מקומי ספג מכות מאחד הסוחרים במקום, כנראה בגלל שהוא הציק לקבצנית. מקרה שלישי כמעט ונרשם כאשר אחד הנערים תפס אותי ביד וניסה ל’הכריח’ אותי לרקוד איתו. חברה שלי משכה אותי מהמקום לפני שהנחתתי לו מרפק בפנים. בכלל, יכולת החיזור הערבית דורשת איזה ליטוש משמעותי. מישהו צריך ללמד אותם שמשפטים בסגנון “YOU HAVE BOYFRIEND?“, “YOU LIKES ME?” ו “WHY YOU NOT KISS ME? BECAUSE I’M ARAB?” לא ממש עובדים.
            דו הקיום האמיתי היחידי שראיתי במקום היה במהלך מעגל הדרבוקות הרחב שנוצר ושבו ישבו ערבים, חרדים, ראסטות, דתיים, היפים, נשים וילדים. ממש פוסטר לשישים שנות ישראל. אולי היה גם משהו יפה בשיתוף האש, הסיגריות והג’ויינטים שנוצר במקום. למרות כל הציניות, אין ספק כי צריך להעריך את המחווה והרעיון, במיוחד אם זה ישכנע אפילו נער ערבי אחד שבמקום לצאת ולדקור יהודים עדיף לבקש מהם שכטה. 

בלי שום קשר:

יוזמה מדהימה ומגניבה של כמה סטודנטים להשפיע על החינוך בבתי הספר צוברת תאוצה וככל הנראה הולכת לקבל תקציבים נרחבים. אם אתם סטודנטים לתואר מתקדם או שתהיו כאלו בשנה הבאה ואתם מעוניינים ללוות תלמידים בביצוע עבודת חקר תמורת מלגה יפה צרו קשר עם מארגני “בתקול” במייל batkol.edu@gmail.com

מצעד הגאווה יוצא לדרך ביום חמישי, היום וכבר כתבתי על חוויה אנתרופולוגית אחת השבוע ככל הנראה לא תקבלו על זה דיווח ולכן אני ממליצה להגיע בעצמכם. היות וכתבתי על הנושא כתבה לעיתון הסטודנטים אני יכולה להגיד שהשנה אמור להיות יותר כיף משנה שעברה, פחות אבטחה והפנינג סיום שכולל הופעות. צריך להגיע לגן העצמאות ב16:00 כי אחרי זה המשטרה סוגרת את השערים.  

לאלו שטוענים שאין מה לעשות בירושלים, הינה עוד אירוע מגניב. על גג בית בנביאים, מארגנים GOD SAVE JERUSALEM, פסטיבל מוסיקה וקולנוע קטן. לפרטים בדקו בבלוג של עכברתול