הצלת את כבוד הבנות! עשית לנו את הערב! את הקמע של הריצה!כל אלו ועוד תשבחות רבות נוספות נשפכו עלי רק בגלל שרצתי קילומטר אחד בלי חולצה.מסורת הקילומטר הערום הגיעה לירושלים, תקראו. ולשם שינוי יש אפילו תמונה.           
              “הייתי צריך לדעת שתהיי כאן” אמר הסדרן כשהגעתי לנקודת המפגש בהר הצופים. הוא לבש ווסט צהוב והתגלה כידיד וותיק שלא ראיתי כבר שנה. הוא כמובן צדק, לא היה שום סיכוי שאוותר על ערב שכולו שטות המתרחש בעירי. תחינותיה של אימי, טענותיו של אחי וההתעניינות הגוברת של התקשורת באירוע גרמו לי להכין לעצמי מסכה על כל מקרה שלא יהיה ואכן היה.במגרש החנייה התכנסו מספר מרשים של כמעט מאה רצים מתוכם בערך עשרה בנות. מלבדם היו גם כמה צופים מהצד ואינספור מצלמות מבזיקות וטורדניות. ערוץ 2 חתם על התחייבות לטשטש את פרצופי המשתתפים אך שאר הצלמים הפרילנסרים שהם עלוקות מוצצי דם לא. אז בהחלט לבשתי את המסכה. המארגנים שהמשיכו לטעון בתוקף כל הערב שהם “רק בורג קטן במערכת” הזכירו לכולנו שאנחנו עושים את זה רק בשביל הכיף “מותר להנות גם בירושלים ובאוניברסיטה העברית” הם צעקו לקול מחיאות הכפיים וביקשו כי במקרה ותגיע משטרה נשתף איתם פעולה.
“יאללה רצים בעירום” צעק מישהו למראה כל הבנים עם בוקסרים. הלחץ שהוא הפעיל אכן עבד וסביבות 30 אחוז רצו ערומים. הפליא לעשות בחור אחד שרץ ערום לגמרי, זאת אומרת גם בלי נעלים או גרביים. היו גם כמה יצירתיים, אחד רץ עם תחתונים שהוא גזר את החלק האחורי שלהם כך שראו לו את החריץ. אחר רץ עם תחתונים סביב הברכיים ושלישי רץ עם בוקסר עם כיתוב ביידיש שאומר משהו על זה שהו חיה.
            לאחר ההזנקה התחילו פתאום לשיר את שיר הטיולים השנתיים “אל המעין בא גדי קטן” אך זה לא החזיק מעמד זמן רב. היות והריצה הייתה בקצב די מהיר אנשים היו צריכים את החמצן שלהם בשביל לרוץ ובשביל לענות לעיתונאים.“שמת לב שאת הבחורה היחידה שרצה חשופת חזה?” שאל אותי כתב מאיזה מקומון ירושלמי שהתחיל לרוץ לידי. “למה זה?”
“יש לי ציצים יפים” עניתי לו והמשכתי לרוץ. “אם ככה למה את אם מסיכה? את מתביישת?”
“אם תוריד אתה את הבגדים אני אוריד את המסיכה”. עניתי ועקפתי אותו.
            מכוניות עצרו בדרך והתחילו לצפור, עוברי אורח עמדו המומים או שהוציאו את הסלולארי והתחילו לצלם, אישה אחת שישבה בארומה הסתכלה עלי במבט מעורר פלצות שזעק כולו ‘גוועלד’, רכב עם משפחה ערבית, בעל אישה והילדים מאחורה עצרו והביטו כולם מהחלונות. “יאללה עליה אחרונה לפני הסוף” מישהו ניסה לדרבן את הנגררים. “LEAVE NO MAN BEHIND ” צעק מישהו אחר.
            כך לאחר כשבע דקות ריצה הסתיים כל הסיפור והמסיבה ברזניק התחילה. “אל תלבשו את כל הבגדים” המארגנים עודדו את המשתתפים להישאר קצת חשופים. האמת, אני די בעד לאמץ את הלבוש המינימאלי לרחבות הריקודים בלילות הקיץ החמים.
המסיבה הייתה חביבה בגלל המשתתפים אבל די מעפנה בגלל המקום. הגולדסטר נגמר על ההתחלה וברור שלא ציפו במקום לכזאת כמות של אנשים כך שלקח כמעט חצי שעה עד שהצלחתי להשיג בירה. חוץ מזה, במקום חמישים אחוז הנחה על האלכהול היה רק מבצע של חצי במחיר שליש, לא שאני שילמתי על האלכהול ששתיתי. אך אל דאגה הבהרתי שגם מי שקונה לי שתייה לא מקבל דבר, בכל זאת התעקשו למזוג לי שוט אחר שוט של וודקה.כנראה שכל עניין ה’אני יצור מיני רק כשאני בוחרת להיות” לא ממש הגיע לאוזני חלק מהבנים שם. היו כאלו, דווקא החמודים שבהם, שהיו בסדר גמור אבל היו כאלו שהיו בנים טיפוסיים וניסו להתחיל איתי עם משפטים גרועים.
“את מחפשת מישהו לרקוד איתו?”
“לא” מלווה במבט זועף.
“אם אבקש את הטלפון שלך תרביצי לי?”
“כן” עם חיוך מרושע.
מה שבאמת היה נחמד היה השיחות ההזויות שהתפתחו במהלך הערב. “לי יש חזה קטן, לא מפריע לי לרוץ בלי חזייה. אבל יש בנות שזה בהחלט יכול פיסית להפריע להן” הגנתי על שאר הבנות לאחר שהבנים טענו שהם מאפנות. “וואלה לא חשבנו על זה” הודו הבנים.
“מילא לרוץ בעירום, אבל כשמישהו לפני נעצר והתכופף להרים את הסטיק לייט שנפל לו, זה היה מזעזע!” התוודא מישהו.
“אם היית בן והיה לך זין ממש ממש קטן היית רצה בעירום?” שאל אותי אחר.
“רוב הבנות יודעות שבקור ובלחץ אתם נוטים להתכווץ” טענתי.
“כן, בדיוק” הסכים מישהו שבאמת רץ בעירום. “במצבים הנכונים זה גדל” הוא הוסיף בלהט.
“את חייבת להשתזף” המשיך לטעון ההוא ששאל על הזין הקטן.”את חיוורת בצורה מפחידה” הוא טען לגבי האיזורים שבדרך כלל לא רואים את עור השמש.
           הלומת אלכהול וחוויות יצאתי חזרה הביתה סביבות אחת בבוקר. למרות שקווי הלילה היו אמורים לפעול לא הגיע אוטובוס לכיווננו כך שחיפשתי טרמפ. בסוף עצרו שתי בנות שגם הן היו בריצה.“אפשר לשאול אותך שאלה?”" שאלה הבחורה במושב הנוסע. “את היית הבחורה שרצה בעירום?”
“לא בעירום” תיקנתי אותה. “רק בלי חולצה”.
“ולמה רצת עם מסכה?” היא שאלה ונתנה לי הזדמנות לנאום קצר שחשבתי עליו במהלך הערב.
“מי שרץ איתי בעירום אין לי בעיה שיראה את הפרצוף שלי. אבל מי שיושב בבית מול יוטיוב הוא לא חלק מהעניין ואין לי שום רצון שיאונן לי על הפרצוף” אמרתי בקצת וולגריות, הבנות הסכימו

.
ובגלל שהבטחתי הינה תמונה אחרי המסיבה ברזניק. 
למי שרוצה לראות עוד:וואלה פרסמו כתבה וחדשות ערוץ 2 אמורים לשדר על זה משהו במהדורה המרכזית הלילה.
מי שמזהה אותי מקבל כאפה! 
לאתר הקילומטר הערום שהוא בעצם הקילומטר בערום כאן

בלי שום קשר עוד אירועים חינמים תוקפים אותנו בירושלים במהלך הקיץ, בימי שישי בצהריים הצוללת מארגנת הפנינג קיץ שהפעם יתקלטו בו גם אנשים מרדיו הר הצופים בנוסף להופעות שונות.

“שלום, סאלם, פו פו” שרתי עם כמה מאות בני אדם שהתכנסו כדי לחבק את העיר העתיקה ו”לקדם את האחווה והשמחה בארץ הקודש והעולם כולו”. כן, זה הזוי כמו שזה נשמע, תקראו.

                        הכינוס סביב העיר העתיקה בשער יפו, שכם והאשפתות אורגן על ידי קבוצה בשם “החיבוק הגדול” והיה אמור להתחיל בשעה ארבע. בשל החום הנוראי שפוקד את העיר וגורם לי להרגיש כהכלאה של סמרטוט רצפה עם ארטיק נוזל, לא העזתי לצאת מהבית לפני חמש. לא שזה עזר לי, השמש הקופחת עדיין לא ירדה כשעליתי על האוטובוס המצחין שהביא אותי לאזור העיר העתיקה. משם, אחרי הליכה בסגנון התקדמות בדילוגים, בין איזור מוצל אחד לשני, הגעתי לשער יפו שם התכנסו כחמישים אנשים שמלמלו דברים ברמקול וצעקו “אמן”. במהרה צירפו אותי למעגל שבו כולם החזיקו ידיים ושרו שירי הלל שלא בדיוק קלטתי את המילים. הרכב האוכלוסייה היה מגוון ביותר: היפים מקצועיים, אקרא לאלו שמסתובבים יחפים בשמלות לבנות, אנשי ראסטות, דתיים סטייל ברסלב, משפחות עם ילדים, תיירים מזדמנים ודודות בלתי מוגדרות, כל אלו הלכו אחרי האיש המנגן בגיטרה שהוליך את המעגל ליצור ספיראלה תוך כדי עידוד של “הסתכלו אחד לשני בעיניים”. לפחות זה גרם לי לזהות ידיד משכבר הימים שחזר לא מזמן מאפריקה.
            היות והחברה שקבעתי איתה, שהיא, בלי לשפוט חלילה, בדרכה להיהפך להיפית מקצועית, לא הייתה בקרב קבוצה זו החלטתי להמשיך לשער שכם בתקווה לראות אותה שם. פילסתי את דרכי דרך השוק הערבי הצר המתפתל והבלתי נגמר, מנסה לא להידרס על ידי העגלות והרכבים שאיכשהו נכנסים לשם. לבסוף הגעתי לשער שכם כדי לגלות קבוצה גדולה בהרבה של כמאתיים אנשים שהתחילה להקיף את השער. כשכבר אמרתי נואש מלמצוא את החברה פתאום היא קפצה עלי משום מקום עם חיבוק אימתני. באופן עקרוני אני דיי סולדת מחיבוקים. איכשהו החום האנושי והמגע הרך המזויף, גורמים לי להרגיש כאילו צמר גפן מתוק נדבק לי לאצבעות ולא מוכן לרדת. כששמעתי על הקמפיין לחיבוק העיר העתיקה חשבתי כי מקסימום זה ידרוש ממני לחבק אבנים, לא להתגפף עם אנשים מזיעים, מסתבר כי טעיתי. מהחיבוק הראשון של חברתי ועד שיצאתי משם אחרי חצות לא הצלחתי להימנע מלהתחבק עם זרים מכל הסוגים. מזל ששכללתי במהלך השנים את יכולת ‘חיבוק הבנים’, זאת אומרת יכולתי להעניק צפחות חזקות ככל האפשר על גב המנסים לחבקני.
            בשלב זה, בעוד שני שוטרים סיור משקיפים על כולם, רב עם כיפה לבנה ואיזה שייח בגאלביה השתלטו על הרמקול והתחילו לשיר “שלום, סאלם, פו פו” עם תנועות כוריאוגרפיה מורכבות שכללו התקופפות ימינה, שמאלה וקדימה. אז נכנסו לפעולה המדרבקים שסחבו איתם דרבוקות בכל הגדלים והתחילו להקפיץ את האווירה. נוצרו מעגלי ריקוד וקיפוצים כשהאוכלוסייה הערבית המקומית התחילה להיאסף מסביב ולהתבונן בתמיהה. מצלמות נשלפו מכל עבר והתחילו להבזיק, אפילו בקרב ההיפים שהסתובבו שם יחפים, כך שמסתבר שהמודרנה באמת הגיעה לכולם. כאשר שתי בנות הלובשות שמלות דקות וחושפניות התחילו לרקוד במרכז המעגל, הגברים, הנערים והילדים הערבים הצטופפו מסביב ומחאו כפיים בעוד עיניהם יוצאות מהחורים. את מירב תשומת הלב של המקומיים ‘גנבה’ ללא ספק בחורה רזה עם שיער בלונדיני ארוך שכל גבה וידיה היו מקועקעים.
            “אללה הוא אכבר” צעקו יחדיו הרב והשייח. “השלום ינצח” הוסיף הרב בעוד קבצנית ערבייה זקנה מנסה להוציא כמה גרושים מהמתכנסים שהפריחו לעברה נשיקות אך לא שקלים. לפחות שתי מקרי אלימות נרשמו על רקע הקריעות ל”השלום ינצח”. אחד המקומיים ניסה לגרש את הקבצנית הוא צעק עליה וניסה לדחוף לה שטר של 20 ₪ בתנאי שתעוף משם מה שכמעט התפתח לתגרה. במקרה אחר נער מקומי ספג מכות מאחד הסוחרים במקום, כנראה בגלל שהוא הציק לקבצנית. מקרה שלישי כמעט ונרשם כאשר אחד הנערים תפס אותי ביד וניסה ל’הכריח’ אותי לרקוד איתו. חברה שלי משכה אותי מהמקום לפני שהנחתתי לו מרפק בפנים. בכלל, יכולת החיזור הערבית דורשת איזה ליטוש משמעותי. מישהו צריך ללמד אותם שמשפטים בסגנון “YOU HAVE BOYFRIEND?“, “YOU LIKES ME?” ו “WHY YOU NOT KISS ME? BECAUSE I’M ARAB?” לא ממש עובדים.
            דו הקיום האמיתי היחידי שראיתי במקום היה במהלך מעגל הדרבוקות הרחב שנוצר ושבו ישבו ערבים, חרדים, ראסטות, דתיים, היפים, נשים וילדים. ממש פוסטר לשישים שנות ישראל. אולי היה גם משהו יפה בשיתוף האש, הסיגריות והג’ויינטים שנוצר במקום. למרות כל הציניות, אין ספק כי צריך להעריך את המחווה והרעיון, במיוחד אם זה ישכנע אפילו נער ערבי אחד שבמקום לצאת ולדקור יהודים עדיף לבקש מהם שכטה. 

בלי שום קשר:

יוזמה מדהימה ומגניבה של כמה סטודנטים להשפיע על החינוך בבתי הספר צוברת תאוצה וככל הנראה הולכת לקבל תקציבים נרחבים. אם אתם סטודנטים לתואר מתקדם או שתהיו כאלו בשנה הבאה ואתם מעוניינים ללוות תלמידים בביצוע עבודת חקר תמורת מלגה יפה צרו קשר עם מארגני “בתקול” במייל batkol.edu@gmail.com

מצעד הגאווה יוצא לדרך ביום חמישי, היום וכבר כתבתי על חוויה אנתרופולוגית אחת השבוע ככל הנראה לא תקבלו על זה דיווח ולכן אני ממליצה להגיע בעצמכם. היות וכתבתי על הנושא כתבה לעיתון הסטודנטים אני יכולה להגיד שהשנה אמור להיות יותר כיף משנה שעברה, פחות אבטחה והפנינג סיום שכולל הופעות. צריך להגיע לגן העצמאות ב16:00 כי אחרי זה המשטרה סוגרת את השערים.  

לאלו שטוענים שאין מה לעשות בירושלים, הינה עוד אירוע מגניב. על גג בית בנביאים, מארגנים GOD SAVE JERUSALEM, פסטיבל מוסיקה וקולנוע קטן. לפרטים בדקו בבלוג של עכברתול

               לאחרונה צצות להם, כפטריות אחר הגשם, המון קבוצות ירושלמיות צעירות שנמאס להם מהמצב כאן וגם נמאס להם לקטר לשווא לכן הם מתארגנים להם ונכנסים לביצה הפוליטית. הצטרפו אלי לערב שהוא כביכול פוליטיקה צעירה.
               התעוררות ירושלים, קוראים לחברה הספציפיים שארגנו ערב התרמה למעון לנשים מוכות שאמור גם להכניס אותם למודעות של הצעירים שלא ממש מתעניינים בפוליטיקה. האירוע התרחש במאיה בר שהוקם על חורבות הסינדרום. עיצוב חדש לחלוטין שמנצל את השטח על ידי יצירת גומחות מוזרות בגבהים שונים והרבה עץ השוו למקום לוק אחר לגמרי מהסינדרום הישן. הסאונד עצמו היה דיי גרוע, חזק מידי, לא מאוזן עם רעש סטטי ברקע. ההופעה התחילה רק ברבע לאחת עשרה, כשהפרסום עצמו היה לתשע בערב ואני כמובן הגעתי בזמן.
             המארגנים עצמם היו ספונים בחדר האחורי למשך שעות כנראה מדברים על נושאים רמי מעלה. ההופעה עצמה של שני חברים בשם דויד ויובל הייתה סבירה למרות שהיה קשה לדעת עקב בעיות הסאונד, מידי פעם הם העלו זמרת מצוינת שמקומה על במות שוות יותר ועם מיקרופונים שפועלים כמו שצריך.
           מחוץ למקום אייש בחור בשם עמית את הדוכן של מלונה. למי שלא מכיר, מלונה הם תא סטודנטים שמשכנע ועוזר לסטודנטים להעביר את הרישום שלהם כתושבי ירושלים כך שיוכלו להצביע לבחירות. אחרי שיחה ארוכה איתו שוכנעתי שבאמת אין להם אג’נדות נסתרות וכי הם רק רוצים לשכנע צעירים להיות פעילים ולפחות להצביע בבחירות המקומיות המתקרבות.
            עם התקדמות הערב חיכית וציפיתי שמישהו מהאנשים שם יתעורר ויעלה לבמה ויגיד לפחות כמה מילים. לא צריך יותר מידי פוליטיקה, רק איזה נאומון קצרצר על זה שיש עוד תקווה בירושלים, או איזה קיטש בסגנון. אך לשווא, אפילו לא אספו שם פרטים כדי להוסיף אנשים לרשימת תפוצה ואת זה אפילו איציק מהינקיס עושה. גם איסוף של חפצי התרומות למקלט לנשים לא ממש ראיתי, אבל אולי היה, כי איציק מהינקיס התלהב שהוא תרם חולצה.
            לקראת חצות אחרי שפספסתי את ההופעה בביזאר ארט, חנות הקעקועים, שבה קשרו לתקרה איש מהפירסינג שיש לו בגב, החלטתי כי הגיעה השעה לתפוס את האוטובוס האחרון הביתה. אנשים שנשארו עד שתיים בלילה סיפרו כי הפוליטיקה לא קפצה לביקור בשעות המאוחרות. בדרכי החוצה ביררתי אם עמית כמה אנשים באמת נרשמו באותו הלילה. “הלילה אפס, אבל זה בגלל שכולם כאן כבר ירושלמים.” הוא טען באופטימיות.  למי שרוצה לבדוק בעצמו עוד מסיבה של חברי התעוררות מתקיימת מחר, בצהרי יום שישי בבולינט במדרחוב. אני בבירורים מסיבים כדי להבין כמה החברה האלו רציניים מבחינה פוליטית, אך אחותי הבטיחה לי כי חכימיאן, שהוא אחד הפעילים המרכזיים ב’התעוררות’ וגם יחצן מסיבות ירושלמי נודע, יודע להרים מסיבות אז אם לא יהיה חם מידי כדאי להגיע. 

ובלי שום קשר:מבול של אתרים חדשים ומעניינים הגיעו לרשת הקרובה אלכם. נכון שבמקרה הם הוקמו על ידי חברים שלי אבל תבדקו, אם אתם קוראים אותי כנראה אין לכם משהו יותר טוב לעשות.

 KLAPKA- אתר שמאפשר לכם להעלות עיצובים של חולצות טי-שירט מגניבות וגם להצביע עבור החולצה המועדפת עליכם. הדבר הטוב הוא שחולצת המעצב שיזכה במירב הקולות תודפס והוא גם יקבל על זה כסף. הדבר הרע זה שהלוגו מכוער! והחברה לא הסכימו להשתמש בלוגו שלי שהיה יפה הרבה יותר!

ביבר חוזר! – זוכרים את החברה מביבר והחברה? FLIX פתח להם דף מיוחד ועל כל כמות קליקים נכבדת הם גם מקבלים סכום כסף יפה אז תקליקו על הסרטים, תתפוצצו מצחוק ותעזרו להם להרוויח שקל.

TalkBook- כמה כותבות מוכשרות במיוחד, ולא אני עדיין לא בניהן, לקחו על עצמן לכתוב ביקורות ספרים משעשעות. היות והם קוראות כמעט במהירות האור כמות הביקורת שם גדלה במהירות וכמובן שגם אתם מוזמנים להצטרף ולכתוב קצת בעצמכם. 

            למי שלא יודע בשבועות יש מנהג ללמוד תורה כל הלילה אך בשנים האחרונות צצו להם כל מיני ערבי לימוד אלטרנטיביים שמנסים להיות גם יותר חווייתיים ופחות משעממים. הינה סקירה שלהם. סיכנתי את נפשי העדינה בשביל לבדוק את זה אז תקראו.
            המקום הראשון שהגענו אליו היה מרכז תרבות עמים שפעם היה ברחוב עמק רפאים, אך מסתבר שעבר משם לרחוב דור דור ודורשו, לקומפלקס מבנים עצום מימדים. למזלי גם ברחוב עמק רפאים אפשר קצת להתעלק על אינטרנט חינם ככה שלפחות הצלחתי למצוא את המקום ולהגיע באיחור מה.
            הערב היה בסימן של האדם והסביבה. כשהגענו אחרי שהתפעלנו מכל הכיבוד שהיה בכניסה והתיישבנו במעגל גדול בגינה ניסו ללמד אותנו לשיר בניגון מזרחי. רוב האנשים היו אנגלוסקסים דתיים בני שלושים פלוס ומלמלו לעצמם בחוסר כישרון, כשאני ללא ספק התעלתי על כולם. “ששש!” לחשה לי רותם שלא יכלה לסבול יותר את הזיופים הנוראיים שלי. “עכשיו רק את לבד” אמר המדריך לבחורה שפטפטה וכך גרם לכולם להפסיק את הפטפוטים ולשיר ביתר שאת. אחרי זה מישהי התחילה לנאום על ‘ההשגים שהשגנו באיכות הסביבה’ כגון אויר נקי ומים נקיים. מלבד זה שהיא כנראה לא שמעה על אפקט החממה היא איכשהו הצליחה לקשר את זה לתורה או לתורות השונות שירדו מסיני. האמת שלא הבנתי וגם רותם לא אז כנראה זה באמת היה לא מובן, כי רותם באמת הקשיבה.
           השיעור אחר כך היה אמור להיות סדנת תנועה לנשים אך התגלתה בעצם כסדנת שירה. “מה יקר חסדך אלוהים. ובני האדם בצל כנפיך יחסיון” לימדה אותנו המזמרת לשיר פס’ מתהילים לו’ ח שלפעמים משתמשים בו לאזכרות בנוסח עדות המזרח אבל היות וכולן היו אמריקאיות כנראה שזה לא משנה. הפעם עמדנו במעגל כשכל פעם מישהי אחת במרכז המעגל וכל השאר שרות לה ומעניקות לה את ‘מתנת השירה’. היות ומאיפה שהו צצו בנות נוער אמריקאיות וצחקניות כל העינין היה קצת מביך. אחרי שנדהמתי מקולות הבנות הערבים לאזון שאלתי את המדריכה “אבל מה אם אין לי שום כישרון לשיר?”. “את לא צריכה שום כישרון, פשוט תשירי מהלב” היא ענתה לי אך הבחורה שעמדה מימין לי הציעה הצעה קונקרטית יותר “פשוט תשירי יותר בשקט”. לאחר עוד כמה דקות התחיל לכאוב לי הגרון מרוב צווחות ונאלצתי לפרוש בשיא.
          האמת שציפיתי למשהו הרבה יותר ניו אייג’י, אך היות ולא היינו צריכים לשלם כסף בשום מקום ואפילו היה כיבוד בחינם, הבנתי, בעזרתה האדיבה של רותם, התלמידה המצטיינת בסוציולוגיה, כי אין מדובר בניו אייג’ אלא ביהדות מסורתית ליברלית, כי הרי נתנו גם לבנות לשיר.
         בדרך חזרה הביתה קפצנו לבית אבי חיי, שמגדיר את עצמו כמרכז תרבות העוסק בנושאים יהודיים. גילינו כי הרבה יותר אנשים הגיעו לשם אך כי לא היה כיבוד בחינם. פופים נוחים דווקא היו. סרקנו את האזור והסתכלנו על תמונות הקבצנים שקישטו את הקירות אך התעצלנו להיכנס לתוך ההרצאות כך שהדיווח כאן בהחלט לקוי. אם מישהו מכם היה שם אשמח לדעת מה קרה בתוך האולמות הסגורים.  
         ולסיום סיפור על למה אוכלים מאכלי חלב בשבועות. בווינה לפני המון שנים בערב חג השבועות החליטה פרומה, אשת הרב לפתוח במרד נשים כדי לשנות את המשפט “והוא ימשול בה” ל “והיא תמשול בו”. היא שכנעה את כל הנשים לא לבשל לקראת החג וכשחזרו הגברים הביתה ראו כי אין להם אוכל והתחילו לטייל ברחוב עד שהרב הבין שמשהו לא בסדר. הוא קרא לאשתו ושאל אותה מה פשר השביתה. “אם לא תתנו לנו למשול בכם אתם תצטרכו להפוך לעקרות בית בעצמכם” איימה פרומה. הרב התקומם ופתח באיום משלו “אם לא תחזרו מיד למטבח אני מבטל את האיסור לקחת יותר מאישה אחת”. פרומה נהייתה לבנה ואצה רצה לה למטבח, אך להכין בשר, עוף ודגים לוקח הרבה זמן, לכן היא לקחה קצת בצק וקצת גבינה והופה כולנו אוכלים מאכלי חלב בשבועות.נשבעת לכם שזה סיפור עם אמיתי המגיע מהספר “חג לעם” של אליעזר מרכוס. כן, ובתיכון הדתי ששרדתי בו שנה עוד אמרו שהדת היהודית פמיניסטית. 

ובלי שום קשר הדבר הכי מגניב שהולך להתרחש בירושלים בשבוע הבא הוא ללא ספק האירוע של התלתליסטים שלקחו על עצמם להפוך את ירושלים למקום קצת יותר מגניב ובמקום להודות להם בעל הבית שלהם מהקונסוליה האתיופית מאיים להעיף אותם מהדירה. הופעות מטאל, מיזמי אומנות וריקודים עד אור הבוקר. אל תפספסו, הרי מתי בפעם האחרונה הייתם במסיבה שיכולה להפוך לתקרית דיפלומטית?10 שקל בלבוש פרוע, 20 שקל אם אתם חננות ובחינם אם יש לכם את האומץ או הטיפשות להגיע בעירום.

אפילו הפלייר יפיפה לטעמי

             בעשרים וארבע שנות קיומי מעולם לא העזתי להכניס את פני למכון קוסמטיקה. כל תעשיית היופי נראתה לי כמשהו שמתאים לנשים עגלגלות בגילאי הארבעים פלוס או לחילופין לבנות אובססיביות שמתעלפות כשגדל להם חצ’קון, כמו אחותי. לשבת מול מישהי שתיגע לי בפרצוף ותנסה לשכנע אותי למרוט גבות לא נראה לי כמו תענוג גדול. אך סופ”ש בספא בים המלח הוביל אותי לחקור קצת יותר מקרוב את הסבל שכרוך בלנסות להיות יפה. 
            פיליג גוף מלא וטיפול פנים, זה מה שהיה רשום לי על הדף המודפס שיצא מהמהחשב של המזכירה בספא. “פיליג גוף יעשה לך עור חלק כמו של תינוק” שכנע אותי אבא שלי, “מסז’ בשילוב של גרגירים”.
“ריח לימון ולבנדר או וניל וקוקוס?” שאלה אותי המזכירה.
“וניל וקוקוס” אמרתי עקב הסלידה שלי מפירות הדר והתיישבתי לחכות לטיפול. משמאלי ישב אדם שכל רגליו מתקלפות ומימיני בבחורה עם כתמים משונים על הגוף. “פסוריאזיס זה לא מדבק!” הזכרתי לעצמי שוב ושוב נזכרת ביומיים שעבדתי במשרד של רופא המקרין אור כדי לטפל בחולים במחלה המוזרה הזאת. “תהיי בנאדם נחמד ותחייכי לבחורה עם הכתמים” חייכתי.
           כשהגיע תורי הובילה אותי עולה מחבר המדינות לחדר קטן עם מיטת מסז’. היא הייתה בעלת ידיים עבות כשל מתאגרף וקעקוע שנראה דומה בצורה חשודה לסמל האס אס. כשלא קיבלתי שום הוראות שאלתי “מה לעשות?”
“תורידי הכל ותשכבי על הגב” היא אמרה.
“הכל?” שאלתי.
“כן הכל” אמרה שוב ויצאה מהחדר.
 הורדתי הכל ושכבתי על הגב מרגישה קצת כמו ביקור אצל גניקולוג. הקוסמטיקאית, (אם זאת באמת הגדרתה המקצועית) חזרה, עמעמה את האורות והניחה עלי מגבת קטנטנה. היא שמה כפפות והתחילה לקרצף לי את הרגליים. “רק תיזהרי בבקשה על הבוהן כי יש שם חתך עמוק” ביקשתי בעוד היא מקרצפת לי את כל החבורות והסימנים הכחולים הכואבים מהאימונים. “מה את מורחת עלי?” שאלתי. “מלח” היא ענתה בקול שהבהיר לי כי סמול טוק אינו כלול במחיר המופקע של הטיפול. בעודה מקרצפת ומזיזה מידי פעם את פיסת הבד שהתחזתה למגבת ריח לימון חריף התחיל לעלות באפי. “יש בזה לימון?” שאלתי בחשש. “כן, זה לימון ולבנדר”
“אהה… ביקשתי ריח קוקוס”.
“זה יותר נעים” היא ניסתה להשתיק אותי.
“אני שונאת ריח של לימון” התעקשתי כאשר המחשבה על לצאת מה’טיפול’ כשכולי מריחה כמו רוטב מיותר לסלט עוררה בי בחילה. עדיף בהרבה ריח של קינוח מתוק יתר על מידה לא?
כאשר היא החליפה את הגרגירים קיוותי שלא עצבנתי אותה ושלא תתנקם בי על כך עם קרצופים כואבים.
              כשהקרצופים הגיעו לאזור החזה הופתעתי לגלות כי פילינג גוף מלא אכן כולל את כל הגוף. כך יצא שגם צמד העיגולדים הקטנים שלי, המתחזים מידי פעם לציצים, זכו לקצוף הוגן. דווקא קרצופי הגב היו מהנים הרבה יותר מלבד העובדה שהמלח הזה התקרב באופן מסוכן למקומות שממש לא רציתי שיגיע. ניסיתי כמובן להירגע ולהנות מהתחושה אך מוסיקת הניו אייג’ ממש עלתה לי על העצבים, בחיי שעדיף שירים של ראמשטיין או לינקין פארק, כל דבר שהוא לא חלילים מעצבנים ורעש של מים מפכפכים. לפתע ללא התרעה מוקדמת עזבה המטפלת והותירה אותי מכוסה במלח. בעודי תוהה האם עלי לקום או לא, נדלקו פתאום האורות, הונחה על ידי מגבת ודלת של מקלחת נפתחה. משלא קיבלתי אף הוראה שאלתי “להתקלח?”
“כן” אמרה הקוסמטיקאית ויצאה שוב.  התקלחתי שותפת ממני גרגרי מלח שאיכשהו השאירו אותי מכוסה בווקס שממש דחה את המים.
התוצאה הסופית: ערבוב ריחות משונה ולאחר שהצלחתי להוריד את הוקס עם סבון גם עור שדימיתי שהוא אכן חלק יותר. מצד שני קשה לכמת את העניין מעבר לאפקט הפלסיבו.
           בשבת בבוקר לפני הטיפול פנים, החלטתי כי הגיע הזמן לצאת לשמש הקופחת ולהיכנס למים. באיזו טיול, נדמה לי שבצבא, לקחו אותנו לים המלח ונכנסתי רק כדי לגלות שכל הגוף שלי מרגיש כאילו הוא בוער. זאת הסיבה שמאז נמנעתי מלהיכנס למים שרק תיירים שזופים יתר על מידה יכולים להתקיים בו. לכן גם בפעם שעברה שהייתי בים המלח השתפנתי, אך הפעם החלטתי לנסות שוב. “היי זה כיף” חשבתי לעצמי כשהמים ממש ‘הרימו אותי’ לתנוחת ישיבה משונה. “זה בכלל לא נורא כמו שזכרתי” חייכתי לעצמי שמחה שהתגברתי על הפוביה. “שנייה מה זה מעקצץ? אני בטח מדמיינת” ניסיתי לשכנע את עצמי. “תספרי עד עשר וזה יעבור” התחלתי להרגיש איך כל הגב שלי עולה באש. כשהגעתי לתשע בספירה המזוויעה התחלתי לרוץ החוצה בהיסטריה מרגישה איך המלח אוכל לי את העור. רצתי למקלחות ושתפתי את עצמי והחלטתי להסתפק בבריכה. נכנסתי לבריכה מקורה ומחוממת כשאחרי חמש שניות גיליתי כי עשיתי טעות נוראה. גם זאת הייתה בריכת מי מלח! למה אין שלטי אזהרה? מתאפקת שלא לצרוח הצלחתי להגיע שוב למקלחות.
             כך יצא שבכוחותי האחרונים הגעתי לטיפול הפנים שנעשה בידי קוסמטיקאית אחרת, נחמדה הרבה יותר. “אם לא אכפת לך תורידי את החולצה” היא ביקשה. “אני מורחת גם דברים על הצוואר והכתפיים. עשיתי כדבריה והסברתי לה כי זהו טיפול הפנים הראשון בחיי. “אל תדאגי, זה כיף ולא כואב”.
כן, אבל כל הפנים שורפות לי עדיין מהמלח וגם יש לי חצ’קונים זה לא יחמיר אותם נכון?” שאלתי בחשש.
“לא, הכל פה חומרים טבעיים, וויטמינים, אלוורה, הכל טבעי ולא מזיק”.
“גם אורניום זה חומר טבעי ומזיק בהחלט”, חשבתי לעצמי ולא אמרתי מחשש שבמקור היא אולי מאזור צ’רנוביל.
כך פני המסכנות כוסו בשכבה אחר שיכבה של קרם ומסיכה. מריחות הקרמים על הצוואר והכתפיים בהחלט היו נחמדות ושרפו הרבה פחות מהפנים שלי. “זה קצת שורף לי בפנים” אמרתי בחשש.
“אל תדאגי, גם אם זה שורף החומר הטבעי עובד”.
“כן, זה הוא בהחלט עובד, בעיקר עובד עלי” מלמלתי לעצמי.
התוצאה הסופית: יצאתי משם עם חצ’קון אחד יותר ממה שנכנסתי. אבל אל תדאגו, גם חצ’קונים זה טבעי!
מסקנה סופית: אחרי סופ”ש שכזה ייתכן שתצטרכו שבוע בבית הבראה.

 בלי שום קשר: ראשון בלילה הוא יום הסטודנט וגם יום ירושלים. קיבלתי כרטיס מתנה מעיתון הסטודנטים ולכן כנראה שאחרוג ממנהגי ואצא אל המון העם שיגדוש את הרחובות גם אתם מוזמנים… ספרו איך היה.

זוג חברים שלי מחפש דירה במדור הגהנום הקרוי תל אביב. בדרך כלל לא הייתי מנסה לעזור לנוטשים את עיר הבירה אך להם יש סיבה טובה ולכן אם אתם מכירים איזה דירה שמתפנה מאוגוסט עד נובמבר תזרקו איזו מילה.

            ירושלים יידועה בתור הרבה דברים: העיר עם הכותל, החרדים וכנסת ישראל אבל כשחושבים ירושלים לא חושבים על מסיבות אלקטרוניות הכוללות הופעות דראג שפונות לקהל הרחב ולא רק לקהל ההומו-לסבי. התלתליסטים, צמד ירושלמים צעירים וחולמניים ניסו לשנות במקצת את האווירה הירושלמית הכבדה עם המסיבה המוטרפת שלהם ב’אוגנדה’.וגם מה לעשות כשדראג קווין יפה אך אגרסיבית מתחילה עם בחור שלא מעוניין, ובמיוחד מה לא לעשות – המדריך המלא – תקראו 
             למי שלא מכיר, אוגנדה הוא פאב וחנות קומיקס ותקליטים, שנראה כמו סלון של חברים שלכם. מקום קטן, אינטימי ולעיתים מעושן שמציע אלטרנטיבה לתרבות הישראלית השולטת, אולי כמו שאוגנדה הייתה אלטרנטיבה לישראל בימים שהרצל היה בנאדם ולא הר. לרגל האירוע אוגנדה העבירו את כל הריהוט שלהם אל מחוץ לפאב והשאירו רחבת ריקודים חביבה ובמה קטנה שעליה עלו המופעים. “לבוש פרוע יהלום את הארוע” היה כתוב בפלייר המושקע. מפאת חוסר זמן אני מודה כי לא השקעתי מספיק והסתפקתי בלבוש זרוק, נעלי ספורט עם פלטפורמה בצבע אדום עם ציורים של תפוחים, (של אחותי כמובן) ושרשרת הוואית. התלתליסט שקידם אותי בכניסה השקיע במיוחד ולבש שמלת מלמלה בסגנון המערב הפרוע עם איפור מושקע שגרם לאנשים לפלוט קריאות תדהמה כאשר הם סוף סוף זיהו אותו. התלתליסטית לעומת זאת החליטה על לוק שמערבב בין המינים, חולצה מכופתרת וחגורה וורודה, גרביוני רשת ועניבה שחורה. בפנים האווירה געשה, ריקודים, הרבה אלכוהול ואנשים צבעוניים. את ההופעה הראשונה פספסתי וההופעות הבאות גרמו לי להצטער על כך כי הן בהחלט היו מרעננות ולדעתי יותר טובות מההופעות בשושן ז”ל. ראשן עלה על הבמה דראג קינג, שזה אומר, בת (מבחינת המין המולד) הלבוש ומתנהג כבן. הדראג קינג עשה ליפסינק מעולה שכלל צעדי ריקוד מרשימים בשפת גוף גברית לחלוטין. ההופעה של הדראג קווין שעלתה אחר כך (שזה בן מבחינת המין המולד הלבוש ומתנהג כאילו כמו בת, לניתוח מלא של התופעה תבדקו בפוסט על השושן), הייתה קורעת מצחוק במיוחד כשהפאה הבלונדינית התעופפה באוויר ושיער קצר וחום התגלה לו. התקלה לא הפריעה לדראג קווין שהמשיכה לעשות ליפסינק דרמטי במיוחד.
            אחרי ההופעות המסיבה המשיכה ואנחנו יצאנו להתאוורר קצת בחוץ. בעודי יושבת ומפטפטת עם בחור חמוד וסקסי שהוא במקרה גם סוג של חבר שלי (נו קשה לי להודות בדברים האלו, וגם מי לעזאזל צריך הגדרות למערכות יחסים?) כשפתאום הגיחה הדראג קווין מההופעה. “היי” היא נדחפה ביננו, “מאיפה אתה?” היא פנתה לבחור בחיוך חמדני. מכאן והלאה ניסתה הדראג קווין להתחיל עם הבחור בצורה אגרסיבית. הניחה עליו את היד, ליטפה לו את הצוואר. “ When he put his arms around her” היא שרה לו מהשיר FEVER עד שהוא התרצה והעביר את ידו על כתפה מה שאפשר לה להניח עליו את הראש. בתחילת השיחה היא פנתה גם אלי בשאלה “איזה מהמם הוא, מה את חברה שלו?”והינה בנות, הכלל הראשון במדריך, אם אתן לא רוצות שדראג קווין תתחיל עם סוג של חבר שלכם עזרו קצת אומץ והגידו “כן, הוא חבר שלי”. אך אני במקום זה עניתי את תגובתי הרגילה והאמביוולנטית “סוג של” מה שגרם לדראג קווין לחזר אחרי הבחור ביתר מרץ.
לגבי השאלה “איזה מהמם הוא” דעו שאין שום צורך לפער את תכונותיו של הבחור. משפטים כגון “כן הוא מהמם, והוא עוד לא הוריד את החולצה” רק יחמירו את המצב.
כלל שלישי וחשוב במיוחד הוא- לעולם אל תפני לדראג קווין בלשון זכר. “תשתקי את, עופי מפה את מפריעה!” היא ירתה כלפי לאחר שהתייחסתי אליה כגבר. היות ונראה היה כי הבחור נהנה מתשומת הלב והיות והוא יחסית פתוח לחוויות שונות ומשונות, התיישבתי עם חברות וצפיתי על ההתנהלות מרחוק.
 והינה בנים, כמה כללים בשבילכם:
* הימנעו ממסירת פרטיים אישיים כלשהם אפילו אם הם נראים לכם בנאליים כי הדראג קווין בעלת הלשון החדה והשנונה כבר תמצא דרכים לשנות את משמעויות הדברים. “פיסיקה? גם אני למדתי פיסיקה M*g*h, אתה יודע אני מכירה g אחר לגמרי, אני יכולה להראות לך!”
* אם דראג קווין אומר לך “נו תרים את החולצה, תראה משהו” אל תגידו “אחרי שאסיים את הבירה”כי מתי שהו תסיימו את הבירה והיא איכשהו תהיה שם כדי להזכיר לכם שהבטחות מקיימים.
* לשאלה “אם הייתי יותר גברי הייתי יותר מוצא חן בעינך?”אל תענו “אני מניח” כי תכף היא תציע לכם לעלות איתה למעלה כדי ‘להוריד את האיפור’.

לסיכום מסתבר כי דראג קווין אולי לבושה כמו אישה אך היא מתחילה עם גברים בצורה גברית אגרסיבית וסטריאוטיפית אך בהחלט שנונה. 

בלי שום קשר ביום רביעי הקרוב העשרים ושמונה לחודש תהיה תערוכת אומנות מגניבה באיזה דירה ברחוב כורש 14 בירושלים. נראה כי זה מסוג התערוכות שאני וחברה שלי ניסינו לארגן לפני כמה שנים שבה הופיעו לבסוף כשבעה אנשים. המארגנים הבטיחו כי בארוע יהיו יותר משבעה אנשים כי הם שבעה אמנים שונים. מובטח גם אלכהול מוזל אז למה לא?

              אני משתדלת שלא לכתוב חוויות אישיות ולהתמקד בחוויות אנתרופולוגיות אך החלטתי שמלהתקע עם אוטו ליד ים המלח ביום העצמאות ניתן להפיק כמה מסקנות אנתרופולוגיות חשובות אז תקראו. 
             כדי לברוח מארסים, פטישים וקצף נסעתי עד למסיבת קאוצ’ סרפינג בקיבוץ בית הערבה שליד ים המלח. איתי היו חברים ואורחת מלאס וגאס שתיכננה להמשיך לירדן בהמשך השבוע. המסיבה עצמה הייתה חביבה, מלא אלכוהול ואוכל וקצת ריקודים על הדשא של בית המאחרת המושקע במיוחד ומלא ביצירות אומנות מעשה ידיה. הבעיות התחילו באחת בלילה כשהחלטנו לחזור לירושלים. נסעתי לשם ברכב פאסט שהוא ליסינג של אלדן שפרסומות שלהם “איתך בכל מקום” קישטו את הכביש לים המלח. לחצתי על כפתור הפתיחה של הרכב אך הרכב לא הגיב. לחצתי שוב, ושוב ושוב אך הרכב בשלו שובת.
       היות והפאסט הוא רכב אתיר טכנולוגיות מיותרות של וולקסוואגן שהחליטו לוותר על המפתח המסורתי ולהסתפק במפתח חשמלי בצורת ריבוע משונה שתוקעים אותו בתוך חור, לא היה ביכולתי שום דרך לפתוח את האוטו שלא לומר את הבגז’ שבתוכו שכנו לפטופ, ארנק, תרופות ושאר חפצים חשובים בנוסף לכל חפציה בעולם של האורחת שלי מלאס וגאס. אז התקשרתי לאלדן, האלו ש”איתך בכל מקום” רק כדי לקבל הודעה של “משרדינו סגורים בשעות אלו, למקרים דחופים התקשרו…” וזוהי מסקנה אנתפולוגית מספר 1, הפרסומות משקרות. התקשרתי למספר החירום ומשם התחיל דיאלוג שנמשך יומיים ולמעשה עוד לא נגמר עם בחורצ’יק בשם אלעד שהעדיף לפלרטט איתי בטלפון במקום למצוא פתרון עם דיאלוגים כמו:
“את מוכנה לנסות משהו?” הוא שאל בקורקטיות
“אני מוכנה לנסות כל דבר כרגע” עניתי בייאוש
“כל דבר?” הוא הגיב בחלקלקות.
ואחכ “אז מה, בת כמה את?” ו”טוב בעצם יש לי את המספר טלפון שלך”. ומכאן מסקנה אנתרופולוגית מספר 2, גברים הם חלאות שמוכנים לנצל בחורה בצרה.
          בעוד אנו ממתינים לגרר שיגיע ובתקווה יושיע אותנו התחילו איזה אוסטרלי ושבדי ללכת מכות, ככה חצי בצחוק. אני שבדרך כלל קופצת על כל הזדמנות שכזאת ניסיתי בכל מעודי להתעלם ולהתמקד באתגר של לפתוח את האוטו ולהגיע הבייתה. אך כאשר הם זרקו לעברי משפט “מה אנחנו נראים לך משוגעים” לא ייכולתי להתאפק ונאלצתי להגיב. מכאן לשם, התברר שהתעלמתי מבקשתו של האוסטרלי להתארח אצלי, (באמת שבתום לב היות שכבר הייתה לי אורחת) ודבר זה הוביל לדו קרב ביני לבין האוסטרלי המגודל שבמהלכו הנחתתי כמה מהלומות יפות אך הוא הצליח להעיף לי את העדשה מהעין! וכמובן שהעדשה הרזרווית הייתה קבורה לה בתוך האוטו הנעול. מכאן מסקנה אנטרפולוגית מספר 3, אוסטרלים שיכורים אוהבים ללכת מכות ולא מפסיקים להרביץ גם אם מישהו איבד יכולת שימוש באיבר חיוני.
           לאחר שעתיים וחצי הגיע הגרר הערבי עם רכב חילופי, מלווה באיש הביטחון של הקיבוץ. היות והרכב היה על P לא היה ניתן לגרור אותו והיות וכל חפציה של האורחת היו בתוך הבגאז’ התחילו הניסיונות לפתוח את הרכב. אחרי שמועות לא מבוססות שיש מפתח ידני סודי בתוך המפתח האלקטרוני, ואחרי נסיונות רבים של מיטב גברתני המסיבה לפרק את המפתח, הגרר הוציא מברג ופירק אותו בכח ואכן גילה את המפתח המיוכל. אבל, כפי שטענתי בפני אלעד, “אין שום מנעול על הדלת”. “אהה” ענה לי אלעד “טוב זה רכב חדש אני לא יודע”. ובכן המפתח שבידנו לא היה שווה דבר והגרר עבר לניסיונות פריצה אלימים יותר. כולנו התקבצנו סביבו כאשר הוא החדיר תיל מתחת אל תוך החלון ועודדנו אותו כמו במשימת השרדות. “ימינה, למטה, תלחץ עכשיו עכשיו!” אך כל מאמציו היו לשווא והאוטו נשאר נעול מה שמביא אותי אותי למסקנה אנטרפולוגית מספר 4, לא כל הערבים יודעים לפרוץ מכוניות, בטח שלא אלקטרוניות.
           כל שנותר לי היה לנהוג הביתה בכבישי ים המלח המפותלים, עם רכב החילופי ועיין רואה אחת ולחכות ליום המחר. יום המחר הוליד המשך וויכוחים קפקאיים עם פקידי אלדן.
“אנחנו לא יכולים לגרור את האוטו עד שהוא לא נפתח”
“אולי תשלחו פורץ?”
“הגרר שלנו הוא הפורץ והוא אמר שאי אפשר לפרוץ את האוטו.”
“אז מה אני אמורה לעשות?”
“את יכולה לשבור את החלון אבל את תצטרכי לשלם עליו”.
 “איזה חלון לשבור? ומה ייקרה אם אשבור את החלון ולא אצליח לפתוח את הרכב או להעביר את ההילוך? אולי אתם תבואו לשבור את החלון?”
“לא אנחנו לא יכולים”
“אז מה אני אמורה לעשות? אולי פשוט אמכור את האוטו כמשקולת נייר מגודלת?”
בשלב זה הועברתי שוב לאלעד שהבטיח לי טיפול בבעיה לאחר יום העצמאות כאשר המוסכים יפתחו.
        אך משהו במפתח הטריד את מנוחתנו ואבא שלי התייעץ עם מישהו שמבין שטען שמלבד מפתח סודי יש גם מנעול סודי המתחבא לו היכן שהוא. בצר לנו פנינו לאלוהי האינטרנט, גוגל! ואכן תוך דקות מספר מצאנו תאור של “כל סודות הפאסט” המכילים הסבר מפורט כיצד למצוא את המנעול הסודי. ומכאן מסקנה אנתרפולוגית מספר 5, גוגל יודע הכל וניתן להחליף כל פקיד דביל בשם אלעד בחיפוש גוגל מהיר.
         חזרנו לים המלח והסתננו לחוף שגבה תשלום מופרז והשתדלנו שלא להסתכל על הררי השומן שנגלו אלינו מכל עבר. הבאתי איתי סט שלם של מברגים כדי לפרק את המפתח האלקטרוני שוב אך ידיד שלא ראה את הפעלת הכוח המוגזמת של הגרר ולא שמע את הנחיות אלעד הלא נכונות, הצליח לגלות כפתור סודי שבלחיצה קלה שלו נשלף המפתח החוצה. המנעול הסודי היה ממוקם היכן שגוגל ניבא, במקום הדורש את פירוק הידית החיצונית של הנהג. הדבר הראשון שעשינו היה להוציא את חפצי התיירת מהאוטו, הדבר השני שעשינו היה לוודא שהאוטו מתניע, באותו שלב המפתח האלקטרוני עדיין לא עבד. כך חזרנו לנו לירושלים ולאחר קצת פקקים של יום העצמאות חניתי את הרכב. סתם כדי לבדוק החלטתי לנסות לנעול את הרכב עם המפתח האלקטרוני. לתדהמתי הוא עבד!! לחצתי עליו שוב, והוא פתח את הדלת, ושוב והוא נעל את הדלת!! מכאן מסקנה אנתרופולוגית אחרונה אלוהים סדיסט! אבל את זה מרפי כבר גילה.  אשמח לשמוע מה עבר עליכם ביום העצמאות אז תכתבו לי קצת… 

ולגבי הופעות ,במוצ”ש הקרובה הופעה של קיצו בצוללת, מומלץ ביותר, במיוחד למי שלא מתחיל סמסטר חדש וסיוטי ביום ראשון

       השנה, בפעם הראשונה, אזרתי עוז והשתחררתי מהשעבוד המשפחתי של חג הרעב השנתי. נסעתי כמעט הכי רחוק שרק אפשר בתוך המדינה הקטנטונת הזאת רק כדי לגלות שהמקום שהגעתי אליו מעיק אפילו יותר, אז כן, ברחתי שוב.
ליל סדר צבאי לחיילים בודדים בצפון, מסתבר שזה כבר לא בשבילי, תקראו.
        רוב מוחלט של עולים מחבר המדינות, ומיעוט של אמריקאים וכמה חרדים לשעבר, אנשים שיש להם ‘פריווילגיה’ להיות ללא מסגרת משפחתית בפסח, כולם התכנסו אי שם בבית החייל בצפון. אני לא ממש השתתפתי באירוע אך באתי לבקר חברים שכן. ותודות לCOUCH SURFING מצאתי איש יקר שנתן לי לישון בדירתו הריקה.
        בגילי המופלג לא חשבתי שיצא לי שוב לבוא בקהל של לובשי מדים, אך מסתבר שהחיים מלאים בהפתעות. “תראי זה מה שהביאו לנו מהאגודה למען החייל” הראו לי שקית מלאה בהפתעות. מכשיר MP4 שנתרם על ידי יהודי צרפת העשירים, חולצה של האגודה למען החייל ו’חמסה’ גדולה שלא ברור מה החיילים אמורים לעשות איתה. למרות המתנות, ואולי בגללם, היחס של המארגנים או ‘המפקדים’ היה צבאי ומחמיר. לבישת מדי א’ בארוחות, התייצבות חובה לפעילויות ובעיקר הרמת קול ויחס מגביל שלא לצורך. זאת הייתה תזכורת לאטימות הצבאית שלמזלי סבלתי ממנה רק מעט, עקב שירות בחיל המודיעין שלרוב לא שוכח שחיילים הם (גם) בני אדם.
        “עלית לבד לארץ?” פניתי בשאלה למישהו שלא ממש נראה כי מצא את עצמו. “כן” הוא ענה כמו שהרוב המוחלט של האנשים במקום בוודאי היו עונים. “ואתה לא מתחרט?” שאלתי מנסה לעורר איזה דיון. “לא, טוב לי כאן” ענה המישהו בלקוניות ולא שיתף איתי פעולה. הפעילות הבידורית שנבחרה עבור החיילים הייתה, עונג שבת לדתיים וקוסם ליגה ז’ לחילוניים, איזה אבא שמסרסר את הבת שלו כ”לינוי ילדת הטלפתיה” ומחשמל בנות כי הצרחות שלהן מצחיקות את הקהל ומספר בדיחות גרועות על עולים חדשים שהצחיקו רק את המפקדים. כל העניין היה זלזול באינטליגנציה. “שוב הוא?” התקוממו כמה חיילים שכבר נאלצו לסבול את השטות הזאת בשנה שעברה. כל העניין לא ממש התאים לי אז במקום להמשיך לסבול נסעתי יום למחרת למטולה כדי לירות באקדח ולהחליק על הקרח. ובערב המשכתי עם מישהו לכנרת.
         ככה סתם על חוף בכינרת חגגנו את חג החרות שלנו. חרות מהפולחן המשפחתי המעיק, חרות מהצבא המגביל וחירות מהציוויליזציה. 
באגביות הכנו ליל סדר אלטרנטיבי: לזכר זה שבני ישראל לא הספיקו להתפיח את הלחם, אכלנו פיתות, חוגגים את העובדה שעם ישראל כיום כן מצליח להכין לחם טעים שמתעכל בקיבה.
לזכר עמוד האש שאחריו עקבו אבותינו בצאתם ממצרים הדלקנו מדורה ולזכר 40 שנות תלאות במדבר פתחנו  במשימות נוסח הישרדות שכללו העברת גחלים לוחשות ממאהל של פרסים לידינו למדורה שלנו.
לזכר חציית ים סוף הקשבנו לרחש הגלים בכינרת ונזכרנו כמה קל לטבוע.
ישנו מתחת לירח המלא של אור לט”ו בניסן, שסימל לנו את הביצה במלח שעליה נחנקנו כל שנה עד לשנת חופש זו. כאשר אנו שוכבים על שטיח פרסי, שקיבלנו מתנה מהפרסים, שהזכירו לנו שכולנו כאן אחים.
        על החוף היו כמה משפחות שבחרו לחגוג פסח בחוץ וסביבות ארבע בבוקר התחילו להגיע עוד ועוד מכוניות כדי לתפוס מקום טוב לחול המועד. ככה שבבוקר לאחר טבילה קצרה החלטנו לברוח גם משם. כל הדרך חזרה עם בטן מקרקרת, חיפשנו מקום שבו נוכל לאכול את מה שאנחנו רוצים. אך בתי קפה שביום רגיל כלל אינם כשרים, החליטו כי לפסח הם כן, מסעדות שמופעלות על ידי ערבים ‘התחשבו’ בציבור שממילא לא ייסע לטייל בחג ואפילו במקום שנקרא “נס במדבר” לא נתנו לנו ‘מן’ מהשמיים כי החליטו לסגור. רק באיזה כפר ערבי עלום הצלחנו להשיג איזה קרואסון וסנדוויצ’ים.
        בחג הזה אני יכולה להגיד שניסיתי לעשות בדיוק את מה שרציתי כי כמו שאמר הטרמפיסט הדתי כבן השישים שהקפצנו לחוף בערב החג, “תיהנו כי חיים רק פעם אחת”.

ובלי שום קשר בפי-האתון, עיתון הסטודנטים של העברית, נזכרו להעלות גליונות בצורת PDF עם מעניין אתכם לראות את כתבת פורים שלי שבה ניסיתי את מזלי כד’י ג’יי הקליקו כאן  ותרדו לעמוד 14.

                 “יהודי לא מחלל שבת, שאבעס!” צעקו כעשרה חסידים מול בית הקפה הקטן בבצלאל שהעובדים בו כבר סגרו קופה והתחילו בנקיונות. הפעם, שלא כמו בפעמים הקודמות, החליטו החילונים להכין תגובה הולמת.הנה מבט מקרוב על מלחמת הדת בירושלים.
                 האינטרנט ידוע בתור כלי מחאתי שימושי ביותר. אנונימוס, האקרים הנאבקים נגד הסיינטולוגיה והמאבק נגד הפרוות של המשביר לצרכן שהתחיל בפורום של תפוז הם דוגמא מובהקת. עתה, בצורה ספונטנית לחלוטין התחילו החילונים להשתמש בכלי זה כדי להיאבק על זכויותיהם בירושלים. בפייסבוק הוקמה קבוצה נגד אותם החסידים המרעישים מול בית הקפה ותוך פחות משבוע הצטרפו יותר מ- 360 איש. משם הדרך לתיבת הדואר שלי הייתה קצרה ובמהלך השבוע קיבלתי שלוש הודעות שונות המבקשות ממני להגיע לבית הקפה ביום שישי. למכתב המלא ולתמונות ראשוניות מהמאורע המשונה כנסו לבלוג underground 02.
               כשהגעתי בסביבות שש וחצי היו ישובים מסביב לקפה כחמישים חילונים: ירושלמים כבדים, יחד עם סטודנטים ואפילו כמה שהגיעו מאזור תל אביב. בדרך פגשנו מישהו שניסה להבין מאיזה אסכולה אנחנו, אלו שרוצים להתפרע, אלו שבאים להפגין נוכחות או האופטימיים שמקווים להידברות. נראה היה שאנשים הגיעו מוכנים, מחזיקים בידם מצלמות וכלבים, שמהווים את הפחד הקדמוני של החרדים שמשקשקים אפילו מפודל. להפתעתי כשנכנסתי לבית הקפה כדי לקנות משהו לאות תמיכה הסבירו לי כי הקופה כבר סגורה.
“אתם לא פתוחים בשבת?” שאלתי.
“עוד לא” השיב המלצר. ולאחר בירורים הבנתי שכל הרעש הזה הוא רק כי בית הקפה פתוח עד לכניסת השבת ולוקח להם עוד כשעה עד שהם סוגרים אותו. כפיצוי ולאות תודה חילקו במקום מגש של עוגות ועוגיות לבאים. “אנחנו מתכננים לפתוח בשבת עוד כמה שבועות” אמר המלצר אך אני נותרתי בהרגשה שסגרו דיל מאחורי גבי ושהמערכה נגמרה עוד לפני שהתחילה.
                בינתיים חברי אסכולת ההידברות פתחו בקידוש ‘אלטרנטיבי’ ושירי קבלת שבת שהשאירו בי טראומות של הדבר האמיתי. העניין התחיל לדעוך ולאט אך בהתמדה נעלמו רוב החילוניים לביתם חרף העובדה שהשתדלתי להפיץ את השמועה שהגיעה לאוזני כי החסידים יגיעו רק לאחר התפילה.
               נשארו כחמישה עשר אנשים כאשר בסביבות השעה שבע ועשרים צצו לפתע שני חסידים מרח’ קינג ג’ורג’ ועוד קבוצה של כשישה מהצד של בצלאל, רב זקן מלווה בחסידיו שבמהלך הדקות התרבו. הם פתחו במלמולים של “שאבעס! יהודי לא מחלל את השבת” ועם הזמן הגבירו את המלמולים לצעקות רמות. התגובה הראשונית שלי הייתה גיחוך. “עכשיו החסידים נזכרים להגיע? אחרי שכולם כבר הלכו?”. אך תוך דקות מספר התארגנו על סמסים לחברים וקבוצת ה’חילונים’ גדלה. תוך כדי התחילו צעקות גם מהכיוון הנגדי. “עופו מפה אתם מפריעים” צעק איש מגודל בסנדלים שהחזיק גיטרה ביד כאילו היא נבוט של אדם קדמון. אסכולת ההידברות הרגיעו אותו וניסו לפנות לחסידים בדברים. “אחי, בוא נדבר על זה” פנה אחד מהם ל’רב’ שכבר התנועע בדבקות כשמבט מיוסר נסוך על פניו אך הווייתו כולה אומרת סיפוק ואולי אף אקסטזה מזוכיסטית. “כל המחלל את השבת דינו מוות” צעק הזקן. המשפט הזה ללא ספק חימם את הגזרה. “שמעתם מה הם אומרים?!!” צעק האיש עם הגיטרה שהתחמם מרגע לרגע.
               מכאן לשם המצלמות כבר כיכבו, פלאשים מכל עבר ופוזות דוגמנות בין החסידים. איש עם יתר תעוזה או חוצפה הצמיד מגזין בלייזר לפרצופו של החסיד שניסה להתחמק מהמראות ה’מזעזעים’. פתאום הגיעה יסמין, נערת ההפגנות, ולקחה את הגיטרה של האיש המגודל היא התיישבה על הרצפה ליד החסידים והתחילה להלחין את שירי השאבעס. כולם התיישבו סביבה והתחילו במחיאות כפיים קצובות. אך החסידים רק שקעו בטראנס יותר גדול. לאחר כמה דקות עברו היושבים לשירי חנוכה “באנו חושך לגרש! בידנו אור ואש!”. שרו ה’חילונים’ כאיש אחד. אך רק שתדעו, רוב הסיכויים כי החסידים כלל לא מכירים את השיר הזה שהגיע מהזרם הדתי לאומי. בין לבין אדם שהגיע על קטנוע הפעיל אותו בפול גז בניוטרל והרעיל את כל הסובבים בפחמן חד חמצני, אך השכנים ככל הנראה העדיפו את רעש השאבעס על פני רעש המנוע.
            אני חייבת לציין שהעליבות שהחסידים הציגו העלו בי קונוטציות שואתיות משהו. מה גם שחלק מהחסידים היו צעירים וכלל לא ברור שהם נמצאים שם מבחירתם החופשית, שכן בעולמם אם הרב אומר כולם מחויבים לציית.
           בשנייה שהאור בבית הקפה כבה השתתקו החסידים בפתאומיות והחלו לעזוב את המקום. בצורה ספונטנית לחלוטין התחילו כולם ללכת אחריהם ולמלא את וואקום השקט שנוצר בצעקות משלהם “שאבעס! שבאעס! יהודי מחלל שבת. שבת היום לכו לשתות בירה”. החסידים נראו מופתעים ואפילו מבוהלים וכנראה לא ציפו לתגובה הזאת. החסידים נכנסו לשכונה שיסמין הזכירה לנו שהיא לא רק השכונה שלהם עם צעקות “גם אני גרה כאן! פה הבית שלי” היא הצביעה על הבית שבו נולדה ושעם הזמן הוקף במסות של ‘שחור’.
          מצד שמאל שלי עברתי על פני חצר חשוכה שבה ראיתי המוני בנות חרדיות קטנות וחיוורות בורחות לכל עבר בבהלה. צר לי לומר כי המראה התקשר אצלי אסוציאטיבית לג’וקים שמאירים עליהם בפנס. החסידים נכנסו לאחד הבתים אך שאר השכנים התחילו להציץ מתוכם כשכל מבוגר חופן ערימת ילדים בכיס האחורי. נסו רק לדמיין את התגובה הנדהמת של החרדים ששמעו קריאות ‘שאבעס!’ מפי קבוצת חילונים ואיש אחד מגודל עם גיטרה על הכתף. אסכולת ההידברות פתחה במסע הסברה לשניים מאנשי השכונה שהעזו לצאת ולדבר. “אולי אתה תבוא איתנו שבוע הבא ותסביר לחסידים כי הם מפריעים לנו כשהם צועקים אצלנו?” ניסה אחד.
            הפחד להיכנס אל תוך מעמקי הגטו ללא מיגון מתאים ללחימה בשטח בנוי הביא את כולם לחזור על עקבותיהם. בשנייה שחזרתי לרחוב בצלאל אבן כבדה נגולה מליבי ולא רק כי הפחד שיזרקו עלי טיטולים ובלוקים הוסר. גילינו ליד בית הקפה ניידת משטרה ‘יעילה להפליא’ שהגיעה בשעה איחור . “אני לא יכול לעשות כלום, הם אפילו לא עוברים על תקנות הרעש כי זה לא בשעות מאוחרות.” כך אמר השוטר הקירח והעצלן שאפילו לא טרח לצאת מהרכב. “צריך לפנות ל’מרץ’ ” אמרה מישהי. “תפנו למרץ” אמר השוטר באי-אכפתיות, שמח שהצליח להוריד את הנושא מגבו.  ,To be continuesכמו שאומרים, אבל כנראה רק אחרי פסח. 

בלי שום קשרהיום בערב – (שבת) עוד הופעה של אסף אבידן ב’בארבי’ בת”א. הפעם הקודמת הייתה מדהימה וכללה אפילו ריקודי פוגו אינטנסיביים. מומלץ ביותר! בהופעה ניתן יהיה גם לקנות את הדיסק החדש ומוצלח. 
 

ידידים שלי החליטו שהם כותבים סיפור קצר בפורמט מאוד מעניין ומעלים אותו לאינטרנט, תקפצו לביקור להתרשם: http://tomy.blogli.co.il  

הופעה מעניינת מאוד גם לשחף יפהר שמפליא לנגן בפסנתר ושר שירי ‘פולק’ שכאלו. ב 15 לאפריל ב’דילה’ וב23 לאפריל ב’D.GRAY‘. לעוד פרטים : המייספייס שלו.

           דג מלוח, הנחש בא, ולבסוף אפילו המשחק החביב עלי פינוקיו! בצעירים במרכז, עמותה שהוקמה בשיתוף של רוח חדשה והג’ונט ארגנו יום ילדות בגן העצמאות. אז מה קורה כשיש לי לגיטימיות לחזור להיות ילדה? 
           את הילדות שלי העברתי בעיקר בלשחק תופסת ולהיפצע, לטפס על דברים ולהיפצע וסתם ככה להיתקע בדלתות ולהיפצע, כך שרק הגיוני שבלילה שלני ההפנינג נפצעתי בברך כך שלגן העצמאות הגעתי בצליעה חמורה כשאני לא ממש יכולה לשים משקל על רגל ימין.
           כשהגעתי רוב האנשים ישבו על הדשא ופטפטו, הקשיבו לג’ם סשן שהיה מוצלח למדי או שהסתובבו בין הבגדים יד שנייה. האקטיביים שבהם שיחקו כדור-עף. למרות שלא ברור לי איזה ילד חננה שיחק כדור-עף כשהוא היה קטן, אבל מילא. היו גם כאלו ששיחקו גומי, משחק שמעולם לא הבנתי וכנראה גם מעולם לא אבין. בתור ילדה הייתי תמיד מפריעה לבנות ששיחקו ובועטת להם ברגליים, אך הפעם החלטתי לרסן את עצמי.
          בזמן שחיכיתי לחברותי החלטתי לקחת את העניינים לידיי והתחלתי לצעוק מי רוצה פינוקיו? ההענות לא הייתה מרובה ובמקום זה נאלצתי להתמודד עם תשומת לב של מספר בנים משונים, אולי כי במסגרת זה שחזרתי להיות ילדה לא טרחתי ללבוש חזייה. החלטתי לנצל את העובדה והכרחתי אותם לשחק איתי פינוקיו, למי שלא מכיר, זה משחק שבו כל אחד בתורו מנסה לקפוץ על רגליי השני. לאחר שהבסתי אותם הם נראו די מאוימים ונעלמו בפינה.
         כשהגיעו חברותי ולאחר שהתייאשו מחיפושי אחר הבירה בחינם שפורסמה במודעה החליטו לארגן עוד משחק דג מלוח שבו ניסיתי ללא הרף לרמות אך ללא הצלחה מרובה. Survival of the fittest  צעקה בחדווה חברה שלי שתפסה אותי לאחר שאמרה דג מלוח בפעם השלישית. כולם ברחו בריצה אך אני יכולתי רק לדדות משם על רגל אחת כך שהייתי טרף קל. לאחר מכן ניסינו את כוחנו ב”הנחש בא” אבל החבל היה לא כל כך מוצלח ואני הסתכלתי בקנאה באנשים עם שתי רגליים עובדות ששיחקו שלוש מקלות. “הם משחקים פינוקיו” אמרה לי מישהי ואני רצתי, או יותר נכון קפצתי על רגל אחת במהירות והצטרפתי סוף כל סוף למשחק פינוקיו מאתגר עם מישהי שהיא אלופה בבילבולים ומישהו עם זינוק אימתני.
          יום בשבוע אני עובדת ומשחקת עם ילדים כך שכנראה אני קרובה יותר למשחקים האלו מאשר רוב האנשים מה שגרם לי מצד אחד להקפיד על החוקים (להגיד דגים מלוחים זה לא נחשב לדג מלוח! הזזת הרגל בפינוקיו זה צעד!) ומצד שני להתעצבן על כל אלו ששכחו מה זה להיות ילדים והעדיפו לשבת כל היום בצל ולפטפט או לנסות לפתוח את בקבוקי הבירה, למי שכן מצא אותם אך לא איתר פותחן. אין ספק שאנחנו כבר לא ממש ילדים, ועובדה שאפילו משחק תופסת אחד ראוי לשמו לא שוחק. הרי למי באמת יש כח לרוץ? ובכל זאת לפנות אל אנשים זרים בשאלה “רוצה לשחק איתי?” בלי שיחשבו שאני משוגעת זה משהו שראוי לאמץ.

ובלי שום קשר באגודת הסטודנטים מארגנים ביום שני ה31 למרץ ערב למען החטופים. הקליקו לעוד פרטים.