אתחיל בווידוי, אני שונאת את הודו. במהלך השלושה ימים שאני כאן הספקתי לפתח שנאה עמוקה לרעש, לסרחון, לזוהמה ומעל הכל לטמטום האנושי. הביקור בדראבי אחד הסלאמים הגדולים של מומביי לא עזר.
זה הולך להיות פוסט מאוד לא פוליטיקלי קורקט… תחיו עם זה.

 אני מחפשת את הסיפור האישי דרכו אוכל להעביר לכם את הזוועה של מיליון אנשים שחיים בתנאים שהזכירו לי את השואה, ולא אני לא משתמשת במילה הזאת בקלות. אבל אין לי סיפור אישי, רק כמה מספרים אומללים המתארים היררכיה של ניצול, רק הבזקים של אבסורד חולני המקיים את המערכת הסיוטית הזאת.

כמו בכל גטו טוב גם כאן העבודה היא העיקר. התעשייה העיקרית בסלאם סובבת סביב תעשיית המחזור. פלסטיק, אלומיניום, פחיות שמן וצבע, כל אלו ממוחזרים במפעלים הממוקמים ממש בתוך איזור המגורים. נשמע אידיאלי? ירוק? אז זהו שלא. תעשיית המחזור מייצרת טונות אבק אלומיניום, חומרים כימיים מסוכנים הצובעים את הפלסטיק הממוחזר נשפכים אל הרחוב, אדי עופרת וענני עשן נשאים מכל עבר ומזהמים את האוויר. לא עשיתי את החשבון אבל לא אתפלא אם המחזור הזה עושה יותר נזק מאשר תועלת לכדור הארץ. וזה עוד לפני שהגעתי לניצול העבדים. במשך 14 שעות ביום שישה ימים בשבוע הם עובדים ללא אמצעי הגנה בשכר רעב של 7.7 ₪ ליום. בלילות הם ישנים על רצפת המפעל. כך הם עובדים במשך שישה או שבעה חודשים ברצף. הם חוסכים מעט כסף וחוזרים לחודש מנוחה עם המשפחה שלהם בכפר ואז חזרה לעבודת הפרך. חרף חוק האוסר על עבודת ילדים מתחת לגיל 14, זה אינו המצב בשטח. רבים מהילדים יתומים ואם לא יעבדו לא יאכלו. בסמטאות חשוכות בחדרים קטנטנים מאחורי וילונות יושבים המוני ילדים ותופרים. תעשיות נוספות ממלאות את הסמטאות, עיבוד אורות, צביעת בדים, מפעלי סבון, הכנת “מצות” הודיות ואפילו מאפייה הממוקמת בין העכברושים, הביוב והזבל ברחובות.

זאת לא מזבלה, אנשים גרים ועובדים מתחת לגגות

היררכית הניצול מתחילה כבר ברמה הראשונה בחישוב פשוט על פי נתונים שקיבלנו ממדריך התיירים מפעל לייצור מכשירים למחזור מייצר הכנסות של חצי מיליון רופי, כ… ₪ לחודש. כל עובד מרוויח כ2500 רופי בחודש במפעל עובדים סביבות 20 אנשים מה שאומר שרק 10 אחוז מההכנסות הולך לעובדים ובעל המפעל שהוא אדם מקומי מהקהילה עושה רווח מטורף. מספר מצומצם של מרצדסים וב.מ.וו השייכים לנצלנים מהדרג הראשון (לרוב מוסלמים לטענת המדריך), משייט ברחובות. רוב התעשיות מיועדות לקהל ההודי המקומי או למדינות נוספות בעולם השלישי. עם חלק מהמפעלים ,חברות הודיות בעלות שם משתפות פעולה ואולי אפילו חברות בינלאומיות. לא מפליא שהתעשייה הזאת מגלגלת מעל 500 מיליון דולר לבנאדם אם נחלק זאת למספר האנשים העובדים (נגיד חצי מהאוכלוסייה) הם עדיין היו צריכים להרוויח כמעט פי שניים ממה שהם מרוויחים. כמעט כל סוגי העבודה שראיתי יכולים להיעשות בצורה נקייה על ידי מכשור מתאים אך חיי אדם זולים יותר מאשר איזו מכונה משוכללת.
זוהי עיר לכל דבר ומלבד התעשייה ניתן למצוא כאן הכל, אפילו בתי חולים, אם אפשר לקרוא להם כך, אולמות אירועים הנראים כמו בניינים על סף קריסה והמוני חנויות ודוכני רחוב.

ילדים עובדים בייבוש חתיכות פלסטיק על הגגות

מלבד העובדים המגיעים מהכפרים ישנם המוני משפחות הגרים בצפיפות הכי גבוהה בעולם. הסלאם מחולק לאזורים על פי דתות. האזור המוסלמי גרוע בהרבה מההינדי. הילדים המוסלמים משחקים ב”גינה” שהיא בעצם הר של זבל וחיים בתוך סמטאות שאינם רואים אור יום. ילדות מנסות להכין שיעורי בית מחוץ לחדרונים החשוכים המהווים את הבית שלהם. הנשים המוסלמיות בניגוד להינדיות אינם יכולות לצאת לעבוד מחוץ לגטו ובעצם כלואות בגיהינום הזה כל ימי חייהם.

בית ממוצע הוא קצת יותר קטן מהחדר שלכם. סביבות 10 מ’ בו ישנים בין 4-8 אנשים על משטיחונים המגולגלים במהלך היום. אם אין מקום לכולם על הרצפה בונים מדף עץ בגובה כדי לאפשר לעוד כמה גופות כמה שעות מנוחה. המטבח הוא בעצם גזיה ניידת וכמה סירים. יש איזור קטנטן שבו הנשים מתקלחות, הגברים לרוב עושים זאת בחוץ. מים זורמים יש במשך 3 שעות ביום בלבד ולכן יש מיכל מים גדול שבו נאגרים המים. שירותים אין בתוך החדר. ישנם שירותים ציבוריים המכילים מספר חד ספרתי של תאי שירותים ומשרתים כ 1500 אנשים שזה יוצא סביבות 4.8 דקות לאדם ביום (בהנחה שיש התפלגות שווה בכל שעות היום והלילה). אם תנאים כאלו זה לא מפליא שאלפים מתים בכל שנה מדיזנטריה.

אחד הרחובות המרכזיים

 ועדיין המקום ממשיך לשרוד ואפילו לסגסג. אנשים מתחתנים ומביאים ילדים ועוד ילדים.

אחותי כמובן לא הקשיבה להוראות המדריך שכללו “לא להאכיל את המקומיים”, כן, כמו בגן חיות. היא חילקה לילדים ממתקים והם בתמורה עטו עליה וכמעט קרעו את השקית מידיה. היא נחלצה רק הודות להתערבות מספר מבוגרים מקומיים שצעקו על הילדים. באופן מפליא מלבד אותה תקרית כמעט לא ניסו לקבץ מאיתנו נדבות בתור הסלאם, זאת לעומת כל פינת רחוב במומבאי. אולי כי הסתובבנו עם המדריך אך אולי כפי שהמדריך ניסה להעביר לנו בסיור, מכיון שאילו אנשים שעובדים למחייתם ועל כך מגיע להם את כל הכבוד והזכויות שאמורות להיות לאדם עובד… אבל כמו שכבר הפסדתי בהתערבות, אמור זה שם של דג.

במרחק עשרים דקות נסיעה (רק בגלל הפקקים הנוראיים) ממוקם קניון ‘אירופאי’ עם מיטב המותגים שאני לא מכירה. חולצה ממוצעת עולה משכורת של כמעט חודש בסלאם וארוחת ערב שווה לעבודה של חמישה ימים. המקום מלא באנשים ממעמד הביניים הדל הנופלים למלכודת הצרכנית והצרחנית וקונים את עצמם לדעת.

פרות כידוע קדושות בהודו, אך לא בני אדם, הם סתם כבשים המובלים הנה והנה ומנוצלים עד תום מבלי להשמיע קול צעקה.
ואם עוד מערבי פלצן, יפה נפש, שלא מסוגל להתמודד עם רגשות האשמה, יגיד לי: “אבל ככה הם נולדים … הם רגילים לזה.. הם שמחים” אני אחטוף את התינוק העתידי שייוולד לו ואחליף אותו עם אחד הילדים כאן.

עם קשר: אם במקרה אתם במומבאי ורוצים לראות את הגיהנום מקרוב, עמותה שמכבדת את האוכלוסייה ומשקיעה 80% מהרווחים כדי להקים מרכז קהילתי וגן ילדים תקח אתכם לסיור המתיש - http://realitytoursandtravel.com/.

כך צעקו מתופפות שייח ג’ראח בעלות ביציות הברזל בשיא האירוע “אלימות נגד נשים, זה נוגע בכולנו”. רוצים לדעת איך הכל התחיל ומה קרה כשהתייצבתי מולו? תקראו.

ולמען הסר ספק והסר תביעות, הציטוטים מפי האנשים המובאים להלן הנם תמצית רוח הדברים שכן לצערי לא היה ברשותי רשמקול (אך ישנם עדים רבים למאורעות… כן, כן עצוב שבלוגרים צריכים להתחיל להגן על עצמם מתביעות אפשריות).

כמה מאות נשים התכנסו בכיכר פריז לצעדה מאוחרת לרגל היום הבינלאומי למאבק באלימות כלפי נשים שחל ביום שישי. נראה כי מסלול הצעדה ניסה להגיע למקומות הכי חשוכים ונדחים בירושלים. צעדנו לסינימטק דרך שבילים המקיפים את העיר העתיקה שלא נראתה בהם נפש חיה. אני מקווה שזה בגלל אישורי משטרה ולא בגלל שמישהו חשב שיהיה נחמד לראות את הייחוד של הנוף הירושלמי.
 
לסינמטק הגענו די קפואות ושמחנו לגלות שולחנות עם קפה ועוגות וגם מיזם אומנותי שבו אפשר היה לטבול את הידים בצבע ולהטביע אותן על גליון נייר, לאיסטניסטיות שבינינו ניתנו גם כפפות חד פעמיות.

על הבמה עלו כל מיני דוברות נכבדות ואחריהן עלה ראש העיר ניר ברקת. לא הצלחתי להתאפק וקראתי קריאות בוז לעברו. הנושא תפס ותוך זמן קצר כאשר טען שהוא מקדם את שיוויון הנשים בעירייה אנשים צעקו לעברו “ומה עם רחל עזריה??”. הוא בתגובה אמר שישמח לענות בצורה אישית לפנייתנו לאחר הנאום. זה היה הטריגר למתופפות שייח ג’ראח שהחלו לתופף ולצעוק לעברו את משפט הכותרת.

אחריו עלתה דוברת רהוטה להפליא בשם חיה שלום. הציגו אותה בשלל תארי כבוד כפעילה פמיניסטית ואקטיביסטית והיא קנתה אותי ברגע שעלתה לבמה והוסיפה משהו בסגנון “ביקשתי שיתארו אותי גם כלסבית ואני לא רוצה להעלים את זה.” היא פנתה ישירות לברקת וטענה שלא ניתן לסמוך על מילותיו כאשר הוא משתף פעולה בקואליציה שלו עם גורמים המדירים נשים.

לבסוף נגמרו הנאומים ול’ שצעדה איתי החליטה שהיא תופסת את ברקת במילה שלו וניגשה להתעמת איתו. היינו צריכות לחכות עד שכל מיני דודות יצטלמו איתו אך לבסוף הוא התפנה לשאלותינו.

“רחל עזריה תבעה את העירייה ולא מקובל שחברת קואליציה תתבע את העירייה, יש דרכים אחרות” הוא הסביר לנו מדוע ‘נאלץ’ לפטר אותה לאחר שפנתה לבג”ץ בגלל גדרות ההפרדה בן נשים לגברים במאה שערים. “יש גם דרכים אחרות להתמודד עם התנהגות כזאת של חברת קואליציה” טענו בפניו.
עזבנו את העניינים הפוליטיים וניסינו להשיג התחייבות שבשנה הבאה לא יהיו מחסומים המכריחים נשים ללכת בצידי הכביש כשהם מוסתרות. קיבלנו תשובה של פוליטיקאי מפולפל, מתחמק ומגלגל אחריות “העירייה תעשה כל שביכולתה… זה באחריות המשטרה”.
ניסיתי להזכיר לראש העיר שיש באפשרותו להפעיל פקחי עירייה שבדרך כלל מאוד עסוקים בלחלק דוחות חנייה. הרי הקמת מחסומים שלא כחוק בוודאי עוברת על חוק עזר עירוני כלשהו. רוצים להמר על מי תגלגל המשטרה את האחריות בשנה הבאה?

ל’ המשיכה לנקודה הבאה, הסינמה סיטי החדש שנבנה. ברקת הסביר כי מדובר בקרקעות מדינה שאסור להפעיל עליהן אירועים בשבת. כששאלתי אותו איך ייתכן שיש מגרשי כדורגל על קרקעות מדינה שפועלים בשבת הוא טען ש”ככה זה בסטאטוס קוו”… תענוג. אך היכונו לסקופ, בקרוב בירושלים מתחם בית קולנוע חדש שיופעל בשבת הכולל 16 אולמות. מסתבר שהיום הונחה אבן הפינה. מישהו שמע על זה?

לא נתנו לברקת ללכת לפני ששאלתי איך ייתכן שיש אירועי תרבות במימון העירייה המדירים נשים וכופים עליהם לשבת מאחורה. כאן ברקת הראה את פרצופו האמיתי. “זה אירוע תרבות לחרדים ואני מתחשב בהם” הוא פלט את תמצית האטימות של הרוב הדומם.
“במי אתה מתחשב? בנשים החרדיות שאתה מכריח אותן לשבת מאחורה, בהן אתה מתחשב? אתה מתחשב בחוקי המדינה? לא, אתה מתחשב בקיצוניים המכתיבים את הדעה שלהם על כלל החברה החרדית”. הסברתי כי אנחנו בקשר עם נשים חרדיות רבות הפונות לעזרה כי הן לא יכולות לצאת נגד התופעה הזאת, אך ללא הועיל. ברקת התעקש כי הוא “מתחשב בכולם”. 

כן, זה ראש העיר שלנו, מתחשב בכולם אבל ממש לא בכולן.

וממש עם קשר:
יושבת ראש השדולה למעמד האישה בכנסת, ציפי חוטבלי מנסה לעצור שירת נשים בצבא ולתת לרבנות סמכות גדולה יותר מהרמטכ”ל. הנושא לא יעבור בשתיקה. עקבו אחרי ישראל חופשית להתפתחויות

פאב להט”בי חדש (ויחיד ומיוחד) נפתח במחוזותינו עם שם שעלול להרתיח את הקיצוניים “המקווה” ברחוב השושן המיתולוגי. ביום חמישי מסיבת התרמה לרגל יום האיידס הבנלאומי  

“סבא וסבתא שלך מתו כדי שתוכלי להיות יהודיה במדינה” צעקה אימי דמגוגיה בגרוש, כי הרי סבא וסבתא שלי עדיין בחיים. ועדיין, מאיפה אני בכלל מתחילה להסביר לה שהאנשים שאליהם היא מתכוונת מתו בשביל החופש להיות מי שהם רוצים להיות, חופש שכיום נבצר מרוב תושבי המדינה, חופש שכיום נבצר ממני.
ביום ראשון בלילה, במעמד שריגש אפילו ציניקנית כמוני, הצהרתי בפני עו”ד על היותי חסרת דת ובתקווה קידמתי במעט את המאבק על אותו חופש מיוחל. תקראו.

 והרי החדשות למי שפספס, יורם קניוק הצליח להכריח את משרד הפנים לשנות את הגדרתו במרשם האוכלוסין לחסר דת בעזרת פסק דין תקדימי של בית המשפט. עודד כרמלי, משורר תל אביבי צעיר, החליט שגם הוא רוצה וכיאה לכל מאבק ראוי לשמו בעת הפוסט מודרנית, פתח אירוע בפייסבוק. כך הגעתי גם אני.

מקום האירוע נקבע ל’בית העם’, בניין נטוש שבמחאה האחרונה הפך מתנ”ס למאבקים חברתיים. בעת הטיפוס לגג קינן בליבי חשש מסוים, אמנם בפייסבוק אישרו הגעה מעל 600 איש, אבל אני חששתי שיגיעו יותר בכיוון  60 או אולי רק 6. לשמחתי הרבה התבדיתי, מאות אנשים הצטופפו על הגג בחום והלחות הנוראיים של תל אביב. החשש שלי הוחלף בדאגה שגג הבניין המתפורר יקרוס וייתן חיזוק לכל אותם “מאמינים” לשבח את שם ה’ ולהאמין בניסים ועונשים ל”כופרים”.

האוכלוסייה במקום הייתה מגוונת למדי, חלקה אתיאיסטים מובהקים שששו להפטר מהמועקה המיותרת הזאת, המתקראת דת, וחלקם אנשים שאגדירם כ”רפורמיים”, כאלו המרגישים עצמם ‘יהודים’ אך אינם רוצים להיות כפופים לרודנות האורתודוקסית. היו גם נשים הרוצות להתחתן בלי להתפשט מול אישה זרה שתפשפש להן באיברים, גברים המאמינים באלוהים וצמים ביום כיפור אך אינם רוצים לממן את הפרזיטיות החרדית שאוכלת את המדינה ואנשים שקברו את יקירם ונאלצו לעשות זאת כשחובש כיפה שחורה, שאין לו דבר וחצי דבר עם המשפחה, מנצח על הטקס ומוזיל אותו. צוטטתי לקבוצה של קשישים שהגיעה וניהלה דיון על המכנה המשותף בן כלל האנשים, “כולנו כאן אשכנזים מניאקים” טענה אחת מהן ושאר חברי הקבוצה צחקו צחוק יקי מעט מרושע. קיוויתי שבדור הצעיר גבולות העדתיות נפרצו.

לאחר דברי פתיחה של מיקי גיצין מישראל חופשית, עלה יורם קניוק לדבר. במילים מדויקות, מצחיקות ומרגשות הוא סיפר מעט מסיפורו ועודד אותנו להמשיך בפעילותינו. ממנו גם למדתי את פריט המידע ההזוי הבא. מסתבר שכאשר אדם לא יהודי מת מוות מוחי אין בעיה בתרומת איברים של הנפטר, אך כאשר מדובר ביהודי יש לחכות עד שהלב יפסיק לפעול מה שעלול לגרום להרס האיברים. זאת עקב צפייתו של הרב הקשיש יוסף אלישיב בתרנגולת שנשחטה וליבה המשיך לפעום מספר רגעים.

קצת הצטערתי שלא קראתי אף ספר שכתב קניוק ואני מתכוונת לתקן זאת בהקדם. אם למישהו יש המלצות שלא כוללות את ‘נבלות’ ואת ‘אדם בן כלב’ אשמח לשמוע.

לאחר מכן הגיע העו”ד והסביר כי כל אדם יכול לבקש ממשרד הפנים לשנות את הסטטוס שלו ל”חסר דת” ושאין צורך בעו”ד. הוא הסביר כי אלו שרוצים, יכולים להצהיר זאת בפניו בתמורה ל50 ₪ והוא יפנה במכתב רשמי המאחד את כולנו למשרד הפנים. אני, שמכירה את עצלותי הרבה וחוסר יכולתי להתמודד עם בירוקרטיה, העדפתי לשלם 50 ₪. מה גם, שמבחינת הד תקשורתי והתייחסות של המדינה, אני חושבת שלקבוצה גדולה יש סיכוי רב יותר. עו”ד נוסף שהיה בקהל ואשכרה טרח וקרא את פסק הדין, הסביר לי כי ייתכן ואני טועה. תחילה הסביר לי את הבירוקרטיה. על מנת שבמשרד הפנים יסכימו לשנות את סעיף הדת יש צורך במסמך רשמי. אין שום הבהרה לגבי מהו אותו מסמך רשמי לכן לקח יורם קניוק עו”ד ודרש מבית המשפט שיספק לו מסמך זה. העו”ד הנ”ל הסביר לי כי בפסק הדין שניתן, השופט אכן סיפק לקניוק את דרישתו, אך הדגיש כי אין בכוונתו לאפשר להמונים לצבוא על פתחי בית המשפט במטרה להחסיר את דתם וכי יש לבחון כל מקרה ומקרה בנפרד. לכן ייתכן שדווקא לאדם הבודד או לקבוצה קטנה שתפנה לבית המשפט יש סיכוי גבוה יותר להצליח. בכל מקרה כרגע מחכים לתשובת משרד הפנים שכנראה תהיה שלילית ושלאחריה אולי תתגבש קבוצה שתלך גם לבית המשפט. כמובן שבמקרה כזה מדובר בעלויות גבוהות יותר, בעיקר אם יהיה צורך לעשות זאת בצורה פרטנית. למרות כל זאת, אופטימיות קלה מנקרת בליבי. האם יש סיכוי שבמדינה הזאת סוף סוף יהיה מקום גם לאנשים כמוני? 

 

בלי שום קשר:
כמה סוכר ממשיכים להפגיז עם הפנינג ענקי שגם ACTIVE ARTS  מקווים לקחת בו חלק עם דוכן אינטראקטיבי ייחודי בשילוב עם אנשים חכמים שיודעים לתכנת. תשריינו את ה-3 בנובמבר.

הסינמה בקריית יובל ממשיך לפעול במוצ”ש הפעם עם שרק לנצח 19:30 בבית טיילור בקריית יובל.

לרוב הן היו שתיים, אך בשברירים הן היו אחת. כאשר פרץ להט היצירה, הוא היה עשוי לספק חמצן לנשימה לשתיהן, כאשר פרץ הדיכאון הוא היה עשוי להדביק את השנייה אילולא ברחה מספיק מהר. בזירה הזו חיפשו, חפצו, התאוו ובזירה הזו נפגשו עם הווי המסיבות של ירושלים. הסיפור הזה הוא כביכול שלהן, אך הוא למעשה סיפורה של התרבות בירושלים, סצנת המסיבות שלה והאנשים שעושים אותה למה שהיא כמו… החברה הטובים של ‘כמה סוכר’.

שרה

בכל פעם שמתקרב יום כיפור, ניצתות בי מחדש החוויות הפוסט טראומתיות הקשורות לילדותי העשוקה. המפלט הוא בעיני בקשה כה בסיסית, כה טריוויאלית שכן כל שחשקה נפשי הוא להעביר את יום כיפור עם חברים במקום מבודד מספיק כדי שאוכל לא להרגיש את הטמטום האנושי סביבי, את המגבלות החונקות את מעט החופש שעוד נותר לי. אך מסתבר שזה לא כל כך פשוט. “לא בכיפור”, “סגור בכיפור”, “אש בכיפור? לא מתאים” היו רק החלק המנומס של התגובות. נקודת השבירה הגיעה, כמו תמיד, דווקא אחרי שהתעוררה קצת תקווה בדמות בית הארחה פיני. מגישים ארוחת בוקר, יש בריכה וסאונה ואפילו אין בעיה לעשות מנגל. רק מה, “בלי אלכוהול בבקשה, ואולי תעשו חדר בנים וחדר בנות?”. שמרנות אחת התחלפה באחרת ואני דפקתי את ראשי בשולחן ורציתי לברוח מכאן.

בדיוק אז נזכרתי באירוע של “כמה סוכר” ושכנעתי את עצמי לקום מהדיכאון וללכת לראות במה מדובר. אפילו התלבשתי במיטב הבגדים המוזרים שהצלחתי לאתר והשגתי כובע למצעד הכובעים. היו הרבה יותר אנשים ממה שאני ציפיתי, אולי כי הגעתי באיחור מה וחלק מאנשי הרחוב הצטרפו לתהלוכה. ריקדנו בעיר לקצב שהכתיבו מתופפים מוכשרים, שנשמעו טוב כמעט כמו מתופפי שיח ג’ראח ושלטים שקוראים לאנשים להצטרף אלינו. עוברי האורח ממש לא הבינו על מה אנחנו “מפגינים”, וכל ניסיונותיי לייצר הסבר קוהרנטי עלו בתוהו.

כשהגענו לרחוב ההסתדרות סידרו אותנו בשורה ופתאום מצאתי את עצמי עולה על מסלול “דוגמנות” מוגבה כשהמוני פלאשים של צלמים מבזיקים על פנינו. התגובה האישית שלי הייתה מובכות על סף הפאניקה. אם לא היו אנשים על המסלול מאחורי, שחסמו את מסלול הבריחה שלי, יש סיכוי שהייתי עושה אחורה פנה. למזלי ההליכה הרובוטית שלי נגמרה במהרה. התחילה קצת מוסיקה, ריקודים וארגונים של הרגע האחרון שכללו הרבה סדרנים שניסו להזיז את הקהל ולהשתלט על הצלמים. לבסוף התחיל גם התצוגה האמיתית.

אני ממש לא מבינה דבר או חצי דבר באופנה אבל מה שאהבתי הוא שרוב המעצבים השתמשו בדוגמנים ודוגמניות מהרחוב. אנשים ונשים יפים אך אמיתיים. פרויקט נוסף שהרשים אותי היה שיתוף פעולה עם “בית בלב“, דיור מוגן לאוכלוסיית גיל הזהב, שהעלה על המסלול דוגמניות מהסוג שלא רגילים לראות. הדוגמניות צעדו, חלקן עם תמיכה קלה שתוודא שלא יפלו מהמסלול, ונהנו מכל רגע.

התערוכה האחרונה הייתה ממש מגניבה, דוגמנים ודוגמניות לבושים בצורה כאילו יצאו ממסיבת BDSM  או אולי הישר מאימג’ים של שדים מהגהינום הנוצרי צצו לפתע משום מקום ונתנו אווירה של חופש, אינטנסיביות וטירוף שכל כך נדיר לראות בעיר הזאת.

את האירוע כולו הנחה שיר, הברמן החמוד מהקצה, למי שלא מכיר. הוא עשה זאת בחן רב עם שילוב נכון של ציניות והומור עצמי אך לא וויתר גם על רמיזות עבות על האידיאלים שאנחנו נלחמים לשמם, מקום ב “מרחב הציבורי בירושלים” שאט אט נשלט על ידי גורמים אנטי ליבראלים ובעלי ההון.

זאת הייתה רק ההתחלה, כי הטירוף המשיך בלילה במסיבה שלא הייתי בכמותה מאז ימי פאקוטק העליזים. בניין נטוש שכנראה נפל בין הכיסאות בעירייה, אליו הגענו על ידי טיפוס ממרפסת של בניין אחר, סיפק את הלוקיישן המפואר, חברי “כמה סוכר” עשו את היתר. 

 מספיק היה להתבונן בפרצופיהם הנדהמים, המלאים השתאות של כל באי המסיבה בזמן שהסתובבו במבנה הענקי, עולים ויורדים במדרגות ונכנסים אל החדרים החשוכים, כדי לשכוח מכל הצרות שיש בעיר הזאת. אפילו המוסיקה בקומה התחתונה, בה תקלטה אלטרנטיבצ’יק הייתה מעל לממוצע במסיבות מהסוג הזה. בקיצור, פלא!! והמדהים ביותר הוא שזה היה בחינם, למרות שמגיע לחברים האלו את כל הכסף בעולם (ואני מציעה ברצינות, תפתחו PAYPAL שנוכל להעביר תרומות!). האמת יש לי רק עצה אחת, את הברים תפזרו בכמה קומות כי התור הענקי גרם לזה שיהיה די בלתי אפשרי לקנות אלכוהול וחבל כי אני מניחה שמשם מגיעים עיקר הכספיים לכיסויי העלויות.

יערה

וכפי שקורה בסופו של דבר, שוב מתעורר האריה ותובע את ליטרת הדם, דורש שתמסרי את גופך לתנועה וכל התמהמהות מוסיפה נדבך לחוסר השקט שבקיפאון

2 מסיבות, 2 עולמות שונים. האחת בחדר חשוך, נטול אוויר, עם מוסיקה רחוקה מכאן, על גבול רומניה וטהרן. השנייה נפרשת על פני חדרים נטושים מנצנצים, רבים במספר, עם מוסיקה שכל כולה כאן ועכשיו. בשני העולמות ניתז גופך לתנועה, מזדקק למבעים מבעים, מתערבל בחדוות הריקוד והנאת החוויה.

ועם זאת באף אחד מהעולמות לא נמצאה הלילה המוסיקה הטהורה, זו שיכולה לצקת את נשמתך היישר לזרועות התנועה,  להוליד את הריקוד שיהווה את ליטרת הדם לפעם הזו.

וכך נשאר גופך דואב, דואב לויולה או לעוד שיכלו להצמיח את ריקוד המנחה לשלווה.

בלי שום קשר:
חצי הצוות שארגן את מסיבות הפליימוביט שעוד נשאר בארץ (כנראה לבנתיים) מארגן ליין שבועי של מסיבות בשם SUGER RUSH. “ערב מולטיסקסואלי של אלקטרו עם נגיעות טראש, נו-דיסקו, אינדיטרוני, וטיפה נוסטלגיה לכל מי שמחפש להינות ולא שם קצוץ על מגדריות, נטיות מיניות או הבדלים במראה ובלבוש.” שישי בלילה, כניסה חינם עד חצות, 10 ₪ אחרי.

שבת בערב נפתח בית קולנוע שכונתי חדש, סינמה קריית יובל – אומנם כרגע הוא נפתח רק לאחר צאת השבת כדי שהדוסים לא ישרפו את השכונה, אבל זאת התחלה טובה. 20:30 בבית טיילור ברחוב זנגוויל, השבוע מקרינים את זוהי סדום, שבוע הבא את ברבור שחור וזאת רק ההתחלה. החבר’ה מצעירים במרכז ישמחו לשמוע איזה סרטים אתם מעוניינים לראות.

שבת בצהריים, שכונת הנביאים הזכורה עלי לטובה כרחוב המוביל ללילה-בר המיתולוגי שהסכנה היחידה הטמונה בה הינה ניידת עם ינשוף.
היום, בין חתולי הרחוב לחתולים על ראשיהם של העוברים ושבים, היה לי כואב להיזהר שהתקופה ההיא הייתה רק לפני שנתיים.
החייל/שוטר/סנג’ר המסכן שמעביר שם את משמרתו הוא החוצץ היחיד בייננו לבין העדר המאחל לנו “למות בתאונת דרכים“.
אותו ילדון בירוק מבקש מאיתנו לנסוע בזהירות. לאט. שלא נפגע בנער שבו זמנית יורק עלינו מהחלון השני.

אני נוסעת שם ותוהה, עוד כמה זמן בחסות המדינה היהודית, נאפשר להם לנהוג בשלהם, הכול בשם המלחמה הדמוגרפית? עוד כמה זמן משיך להילחם את מלחמתם, תחזוק מדינה יהודית המדירה מהכלל כל חייל לא מספיק יהודי ו70% מהרופאים שיטפלו בך בבית חולים בשישי בערב.

הקריאה למדינה יהודית חילונית הגיונית עוד פחות מהזמנת ארוחת מקדונלד עם דיאט קולה.

ההתעקשות להדביק תווית יהודית לחתיכות קרקע ולתת עדיפות ל”אחינו” מסמאת את עיננו להבחין מי איתנו ומי נגדנו.
אחים אולי לא בוחרים אבל מדינה ואמנה חברתית כן.
רציתם מדינה יהודית, זה המחיר ודי להיתממות.

בלי שום קשר: (או שאולי קצת עם) הפגנה בעד דיור מוזל לכולם ולא רק לחרדים. יום ראשון 09:30 מול משרד ראש הממשלה ברחוב קפלן.  http://www.facebook.com/event.php?eid=210820212311045.
כיום דיור מוזל ניתן רק לזכאי משרד השיכון כשהקרטריון הקובע הוא מספר הילדים במשפחה. 30% מהדירות מיועדות לבעלי 4-6 ילדים ו30% מהדירות לבעלי 7 ילדים ומעלה. זאת אומרת, בפועל, 60% מהדירות המוזלות במדינה מיועדות לחרדים.

המילה קונצרט לא ממש אומרת לי הרבה אבל מחאה כן. לכן כשקיבלתי הזמנה לקונצרט מחאה בכנסייה בעיר העתיקה קפצתי על ההזדמנות ומצאתי את עצמי במחוזות לא מוכרים מרחיבה את טעמי המוסיקלי. תקראו.

כניסה לעיר העתיקה שנכנסו למרכז המבקרים כדי לשאול איך מגיעים. רק התחלנו לשאול “איפה נמצאת כנסיית ה…” ועובדי המקום מיד השלימו “משיח” כן, מסתבר שאנחנו לא היחידות שגרועות במפות. הציפייה להרבה אנשים אכן התממשה והכנסייה הייתה מלאה לגמרי, מעל 120 איש!

לפתיחה היו מספר נואמים בינהם כמובן פפה הנצחי. האקוסטיקה במקרה הזה לא עזרה וממש לשמוע את המילים לא הצלחתי אבל הסיפור מוכר לכל שועל קרבות ירושלמי. ניר ברקת היה התקווה הגדולה וברגע שנבחר שינה חברבורותיו והפך לפוליטיקאי מן המניין, שכח את קהל בוחריו, התחנף לחרדים ולא הסכים לסכן את הקדנציה שלו בשביל משהו פעוט כמו חופש דת או חופש מדת. זאת הסיבה שקונצרט שהיה בתכנון להתקיים בכנסייה בוטל והאמנים התקוממו וארגנו יומיים של קונצרטים בכנסיות בחינם. לאחר הנאומים הסתובבה אחת המתנדבות לאסוף תרומות, מה שהשתלב יפה באווירת הכנסייה.

בתור בורה ועמת הארצות שפשפוש בזיכרונה לא מעלה אף לא קונצרט אחד הינה כמה חוויות:

אנסמבל קול רינה פתח עם “אלי אלי”, קצת קיטש אבל הקולות היו מדהימים.

אחריהם בא דוד שמר עם כלי מוזר בשם צ’מבלו שדי הציק לאוזני הרכות. הזמרות שהצטרפו אליו שיפרו את המצב למרות שחובבת אופרה אני כנראה לא.

דווקא קטע עם שם מסקרן “אם אתה גבר” של רבעיים הבנים של קלקפלה בוטל ובמקומם עלה יונתן גרינברג עם כינור. אף פעם לא הבנתי את הקטע של הכלי הזה. זה רק אני או שאי אפשר לדעת אם הוא מזייף או לא? בכל מקרה מישהו שהוא כנראה אביר הנרגש צילם בוידאו אם אתם רוצים לנסות לאתר את זה.

לבסוף עלתה המקהלה הירושלמית עם המוני אנשים. בחלק הימני עמדו הגברים ובשמאלי הנשים. האם אני רגישה מידי להפרדה מגדרית? היה מוזר כי הם שרו פרקי תהילים בעברית “זה היום עשה אדוני…” אך בסגנון כנסייתי משהו מה שעלול להכניס אותם לרשימת החיסול של איזה חרדי פנאטי. הם גיוונו גם עם “סנט מריה” ואפילו קדושים מודרניים יותר בשיר של סשה ארגוב “ענן, דוד שמש ואנטנה גם”. היה בשירים משהו מאוד מרשים ואפילו קצת מלחיץ.

לסיכום, ערב של טעימות תרבות מסוג אחר. זה לא בדיוק כוס התה שלי אבל קצת גיוון זה תמיד בריא.

בלי שום קשר: מחר דוכן של ישראל חופשית יעמוד במרכז העיר באזור של פאב “הקצה” ויעיף לאנשים סתירות! רוצים להשתתף? לצלם? להעיף לאנשים סתירות בעצמכם? בואו! ביום שישי הדוכן יהיה במרכז המסחרי בבית הכרם. צרו קשר בפייסבוק של ירושלים חופשית או דרך המייל של הבלוג

כתבה על גיבורת תרבות במלוא מובן המילה. מילת הזהרה, קריאה של הספר שלה עלול לגרום לכם להבין עד כמה גם המצב בארץ מסוכן והדרך להפיכה דתית היא חלקלקה. אולי זה אפילו יוציא אתכם מהספה כדי לנסות לשנות משהו. איאן חירסי עלי בביקור בארץ

וכמובן  למי שמספיק, הופעת קונצרט שנייה היום ב 20:00 בכנסיית הלותרנית

“הרבה יותר קל ומעניין להרוס משפחות יהודיות בצורה כזו, מאשר לפוצץ אוטובוס. הם מרוויחים כל כך הרבה יתרונות, ששווה להם להמשיך ולחפש הזדמנויות. מלבד היתרונות שיש בסיפור הזה, הרי שלמיטב ידעתי הם מקבלים על כל בחורה יהודיה גם כסף… זוהי האינתיפאדה השקטה”.

 הציטוט הבא, מפי הרבנית ברנס, מסביר מדוע גברים ערביים יוצאים עם בחורות יהודיות -  שהרי ברור שכל הערבים מונעים מאותו אינטרס, האינטרס הלאומי להשמיד את עם ישראל מבפנים. לא תיתכן דינאמיקה חברתית אחרת בין היהודייה שהלכה שולל והגבר הערבי, שהוא כידוע תמיד אלים והנישואים עימו מובילים לאסון. האינתיפאדה השקטה כה הרסנית עד שצריך שארגון ברשותה של ברנס יציל את בנות ישראל התמימות. התרחיש הקונספירטיבי נשמע כה לא סביר עד שקשה להאמין שיש שמאמינים בו בדבקות יום יום ונלחמים בו בלהט…

 אבל מעבר להנחות על טבעו של אותו גבר ערבי מצוי, יש פה הנחה על מעמדה של האישה, שכן אותה ברנס אינה מוצאת לנכון להזהיר גברים יהודיים. בעוד שמכתב הרבנים פונה לכלל הציבור, מכתב הרבניות פונה אל האישה האדוקה. ייתכן והדבר נובע מכך שנשים רבניות המנדט שלהן מצומצם מלכתחילה. ייתכן שהדבר נובע מכך שהאישה היהודייה היא אחרי הכול זו שתכריע את המאזן הדמוגרפי ובעל כורחה הופכת לרחם הלאומי, זה שהעיניים נשואות אליו והמערכת החברתית והתרבותית לוחצת עליו למצוות פרו וברו.

 אך מעבר למושא הקריאה ולקורבן, הנשים מסמנות עוד פונקציה במשנתה של הרבנית ברנס – הגורם האשם. כפי שהרבנית ברנס מסבירה “הבעיה היא שהיום האימהות רודפות אחרי הכסף והקריירה ושוכחות את הילדים… קל לערבים לצוד בנות ערביות שמשוועות לתשומת לב.” בעולם שבו כל גבר ערבי מקיים אינתיפאדה שקטה ע”י פיתוי נערות יהודיות, האישה החרדית יכולה להצילן ע”י התמסרות לעקרות בית בחפץ לב ובתחושת מטרה אלוקית. הגיוני לא? 

 בלי שום קשר או שבעצם עם מפגש פעילים ירושלמים של ישראל חופשית בפאב הקצה יום שלישי הראשון בפבואר בשבע וחצי בערב

הבלוג הזה עבר כמה גלגולים מאז נפתח במאי 2007 (אכן, הזמן אינו נח ואינו מניח!) וכעת הגיעה הזמן לשינוי נוסף. אף אחת מאיתנו אינה מסוגלת כרגע לכתוב תכנים לבלוג אך עדיין איננו רוצות לוותר עליו ולכן פונות אליכם. קוראים, חברים וסתם אנשים שנכנסו לכאן במקרה, עברתם חוויה אנתרופולוגית הזויה? ביקרתם באיזה שהוא אירוע ייחודי? זה המקום לספר לכולם על כך. שלחו במייל info@activearts.org  צרפו תמונה, לינק ליוטוב או כל דבר העולה על רוחכם ואם נאהב את זה, זה יתפרסם כאן ואנו. אפשר גם בעילום שם. עדיפות תינתן לכותבים על תכנים המקושרים לירושלים.

בעקבות השינוי מובטח בקרוב עיצוב מחודש לאתר אך בינתיים נביא לכם את אנה, סטודנטית לאומנות בירושלים.

  במסגרת חמשושלים, אירועים שבעזרתם העירייה מנסה למתג את ירושלים לא כעיר שנהיית ענייה וחרדית יותר משנה לשנה, אלא כעיר תרבותית שוקקת וצעירה, מוזיאון ישראל נפתח בחינם בחמישי בלילה עד השעה אחת לפנות בוקר. כסטודנטית לאומנות קפצתי על ההזדמנות אך גררתי איתי גם 2 ידידים, סטודנטים מהקמפוס האחר (נו, ההוא של החנונים), דבר שהביא לשלל חוויות אנתרופולוגיות.

 נעשה תחילה היכרות קצרה עם הידידים. ידיד מספר 1 הגיע כדי להתחיל עם בנות איכותיות (זאת אומרת כוסיות ויפות כמובן) שאכן גדשו את האירוע. ידיד מספר 2 הגיע לאחר בעקבות ניסיונותיי לשכנע אותו כי אומנות היא לא “פורנו לאנשים מהוגנים” כפי שהוא שב וטוען, אלא שכפי שמוסיקה מרגשת אותו ונותנת קצת טעם בחייו כך גם האומנות. כמובן שהאדם הראשון שפגשנו באותו ערב שאל מיד “ראיתם את הפסל של השחור עם הזין הענק למעלה?” מה שהוביל ל”אמרתי לך!”הראשונה מיני רבים ששמעתי מאותו ידיד באותו ערב.

פורנוגרפיה לאנשים מהוגנים?

 פזורים בתוך המוזיאון היו אף הופעות מחול ומוסיקה. הופעה של ורטיגו שהופיעו בן קברים עתיקים גררה תגובה של “מה נסגר איתן?” מפי ידיד מספר 2 אך ידיד מספר 1 התלהב, בעיקר כשגילה שאני מכירה את אחת המעורבות ולכן יכולה אולי להכיר לו אותה או את אחת הרקדניות האחרות. אני בעיקר הצטערתי שפספסתי את הופעת הקונטקט של הקבוצה של דניה.

 אחת היצירות שאהבתי במיוחד הייתה של סוזן הילר, מדובר בשטיח עשוי חרוזים הנראה כמו גבעה מכוסה בדשא עם פרחי פרג. אחת העוברות והשבות ניתחה את היצירה עבורנו והסבירה לנו את מוטיבי המוות ביצירה. כשהיא הלכה ידיד מספר 2 אמר “אני חושב שזה מחווה לבורר, פרחי הפרג זה הסמים שהם מבריחים וכאן מתחת לדשא הם קוברים את האנשים שמסתבכים איתם.”

 ניסיתי להסביר לידיד מספר 2 קצת על סוריאליזם בטענה כי אפילו ביפה ובחנון למדו את “היפות” על כך. ידיד מספר 1 התערב ואמר “כדאי לדעת על זה, אומרים סאלוודור דאלי לבחורה והיא ישר נמסה”. מיותר לומר שהתייאשתי?

 שיא ההתרגשות התרחש סביב יצירה שבה היו תלויים כמה מקדחות על הקיר יחד עם צילומים המציגים איזה שהיא סיטואציה של הצצה, ושוב תודה לאדם האקראי שעבר שם והסב את ליבי לקשר שבן מקדחות הקודחות חורים לבן חורי הצצה. ידיד מספר 2 קפא במקום מרוב התרגשות ואני חשבתי שאולי סוף סוף משהו כאן נגע בו. “זאת מקדחה של  1200 ₪ ” הוא מלמל בהלם. “מי תולה מקדחה כזאת ככה סתם בלי להשתמש בה?”. מאז ועד לסוף הערב הוא תכנן כיצד להבריח את המקדחה מחוץ למוזיאון. ידיד מספר 1 ואני היינו צריכים לגרור אותו משם.

 
המקדחות המרגשות.

כשהגענו לעבודות של ביל ויולה האמן האהוב עלי הגיח שומר המוזיאון והתחיל לנבוח אלינו שהמקום נסגר ושנתחיל להתקדם לכניסה. הערותיי על כך שאפשר גם לדבר יפה לא ממש עזרו ונאלצנו לברוח משם תוך כדי שידיד מספר 1 מסנן בתסכול “מה אנחנו בצבא שהוא ככה צועק לנו פקודות?”.

 לסיכום רק אומר, שאם חלילה היה קורה איזה פיגוע במוזיאון באותו לילה, היה אפשר לסגור את כל מוסדות הלימוד בעיר כי בערך כולם היו שם! מה שהפך את האירוע למינגלינג ענקי. האמת שלפגוש כל כך הרבה אנשים טובים בערב אחד נתן תחושה שאכן יש משהו בעיר הזאת ששווה להלחם בעבורו. גם השתלבותם היפה של מיעוטים (שהם בעצם כנראה הרוב בעיר הזאת) נתן תחושת תקווה ופלורליזם. כמובן שכשיצאנו לשתות בירה אח”כ בעיר התחושה הזאת התמוססה באופן מידי אל מול גדודי הערסים והשב”בניקים שהקיפו אותנו מכל עבר.

 בלי שום קשר:

האוניברסיטה החליטה שהיא רוצה לקצץ את רדיו הר הצופים, שהוא במה חשובה עבור סטודנטים רבים הרוצים להביע את דעתם (המוסיקאלית, אבל לא רק) ואף לצבור ניסיון ברדיו. כל ההתנהלות של האוניברסיטה בנושא הוא די מזעזע מי שרוצה לקרוא עוד בנושא ולחתום על עצומה מתבקש ללחוץ על הלינק.

ירושלים חופשית, תנועה חברתית צעירה שבה אני כרגע תולה את התקוות האחרונות שלי להצלת העיר שלא לומר המדינה, מארגנת פגישת פעילים, בשישי הבא באיזו מסעדה טובה (עם הנחה לפעילים כמובן). אני ממליצה בחום לכולם לקרוא עליהם קצת ועל המאבקים שהם מובילים. אפשר להתחיל מעמוד הפייסבוק (עדיין אין אתר) או פשוט לעשות גוגל.

בשבת האחרונה טיילתי עם משפחת נגר המורחבת בנחל תנינים (לא זה לא נחל אלכסנדר, אלא מסלול אחר). על אף שמו, אין בו בנמצא תנינים כיום אך דגים, סרטנים וצבים יש בשפע ואלו קורצים לתושבים שגרים מעל הנחל – תושבי א-זרקא. אין זה מפליא, אם כן, שפגשתי מי מהם באם הדרך, מנסים (ומצליחים) לדוג בעלי חיים שפשוט לא אמורים לדוג אותם. טוב, לפחות הקבוצה שפגשתי ותפסה צב ים טענה שהם מחזירים אותו למים אבל אני בספק שההצגה שנתגלתה לפנינו – כמה דקות של ניסיון לשחררו מהקרס – הייתה מתרחשת ללא קיומנו כצופים…. כך למעשה החל המשחק הדרמטוגי בין ‘ההם המקומיים’, אנחנו הטיילים שבאנו מבחוץ והצב, משחק שחציו אמת וחציו שקר. השחקן הנעדר, שהייתם מצפים שיהיה נוכח, הוא רשות גני הטבע שגובה כסף עבור הכניסה אך לא טורחת לקחת אחראיות על מה שקורה שם…

הצב שנתפס 

במורד הנחל, הזדרזו חבורה של ילדים תושבי א-זרקא להתייצב בפוזה מול המצלמה שהצבתי מולם, נלהבים. למרות השמחה שבה קבלו את כן המצלמה, לא יכולתי להשתחרר מהתחושה שהנה אני מציבה לפניהם את המבט החודר (ה-gaze) של האנתרופולוג המטייל המתעד מבעד לעין המצלמה את היליד. אם התמונה הזו באמת הייתה יוצאת אל הפועל (כמובן שבאותו רגע המצלמה שלי לא עבדה ואז התרחש משהו הרבה יותר מעניין ממני, הם מצאו סרטן והחלו לשחק בו “כדורגל”) היא כנראה הייתה נראית לא שונה מאוד מהתמונה הקלאסית של מלינובסקי.

 משהו מתבשל על האש, סרטנים?

שיחתנו לא התקדמה בהרבה, אני שהערבית שלי לא קיימת והם, שהעברית שלהם אינה קיימת/הם אינם מוכנים לעשות בה שימוש… בדיון שהתפתח אחר כך, משפחתי הימנית והציונית למדי ציינה שזו זכותם לא לדבר עברית אך אם הם רוצים להשתלב כאזרחים במדינה הם אמורים לעשות הן. אני סברתי שקל מדי להניח שהשפה שגורה היטב בפיהם ושמדובר רק בבחירה אישית שלהם (agency) ללא קשר למבנה, אך אשאיר שאלה זו פתוחה….

פינת המדיה: סיפורי לילה ולילה מבית הדין הרבני

בלי שום קשר: המוני אירועים מומלצים נמצאים בפתח לפי סדר כרונולוגי:

מסיבת דירה משוגעת 3 – קצת כסף ואינסוף בירה ומסיבה אחת עם אנשים מעולים יום חמישי בבית של טל לפרטים נוספים אפשר בפייסבוק או לשאול

יום שישי בבוקר בזאר בגדים יד שנייה עם הדי ג’יי העולה בסצנת האינדי הירושלמית – תמר, החל מ-1200 במאיה בר (איפה שהיה פעם הסינדרום).נתראה

שישי בלילה הקרנת סרט בקולנוע תחת הירח בקריית

יובל ברחוב ורבורג – הסרט הנבחר חתול שחור חתול לבן, 10 ₪ מתחיל ב  21:00 פרטים כאן (וסליחה על הפייסבוק אבל שם זה מתפרסם)

מוצ”ש ג’ם של קונטקט אימפרוביזציה בסטודיו של ורטיגו החל מהשעה 20:30 – 30 ₪

יום ראשון אירוע גאוני בהפקת התעוררת – מקימים עיר אוהלים ליד הולילנד. החל מ17:00 בירידה של בגין דרום. עזרו לפרסם את האירוע

יום הזיכרון ויום העצמאות הם תמיד, עבורי, בסימן של קולקטיב. זהו זמן שבו אני מהרהרת על עצב ושמחה לא רק דרך ועם החברים הקרובים, שמתכנסים גם כשהם רחוקים,  אלא גם דרך ועם הישראליות הערטילאית, תהיי אשר תהיי… בתקופה האחרונה אירעו לי מספר חוויות – ובעקבות כך אף מספר מחשבות - בהקשר לקולקטיב הישראלי הזה, בנוגע לנושא שרבים עייפו מלדון בו: השסע המזרחי-האשכנזי. מעולם לא חוויתי בילדותי ובבגרותי מתח בין עדתי, עד שהגעתי למעוז האקדמיה….

כבר אי שם, בשנה השנייה ללימודי תואר ראשון, טענה לפני חברה ומזרחית לוחמת שאני מתכחשת ל”מזרחיות שלי”. זה למעשה הצחיק אותי כבר אז כשדרשתי ממנה להסביר לי מהי ה”מזרחיות שלי” אליה היא חושבת שאני מתכחשת? מה אני, בתור “מזרחית” אמורה להיות בעיני רוחה? איזה מאפייני אופי, טעם מוסיקלי, תשוקה למאכלים צריכים להיות ל”מזרחיות שלי”?  

 יצא שהשנה (תואר שני, שנה שנייה…) השתתפתי בסדנת דיאלוג עם קבוצה אינטליגנטית למדי של חברים לחוג בחקר סכסוכים. גם הם התאכזבו מה”מזרחיות שלי” ובעיקר זועזעו לגלות שבחווייתי הסובייקטיבית מעולם לא חשתי הדרה… והרי כיצד אני יכולה לייצג את המזרחי האמיתי בלי להרגיש מקופחת? (לתוהים מבניכם, אדגיש שאין בכך לטעון שהדרה של המזרחים מההגמוניה הישראלית לא התקיימה ושהשפעותיה לא קיימות!).  וכך, בין כותלי האקדמיה הרגשתי לחץ לייצג לא רק את הזהות המזרחית – אלא אף את תחושת ההדרה שכביכול אינהרנטית לה. הצפייה הקבוצתית הזו, שאייצג באופן אינדיבידואלי את חווית ההדרה הקולקטיבית היא מבחינתי אקט של הדרה בפני עצמו– שכן הוא מיצב את הזהות המזרחית האינדיבידואלית ברשת של כוח בה היא אמורה לייצג את ההכפפה ההיסטורית. 

התביעה שהאישי יבטא את הפוליטי הובעה בסדנא על ידי קישור אי ביטוי מעין זה לתהליך של ‘השתכנזות’. בעיני, ההמשגה ‘השתכנזות’ מייחסת לאינדיבידואל המזרחי חוסר בחירה – המאפיינים ‘האשכנזיים’ שלו הם נטישה של זהותו האמיתית, הנכונה וקבלה של ההגמוניה. הוא נכנע לכוח ששולל את ערך זהותו המזרחית ומאמץ מאפיינים לא לו. האמירה החברתית שיש מאחורי ביטוי מעין זה היא שישנם מאפיינים מזרחיים ואשכנזיים מובחנים ומהותנים ושאימוץ אלו האחרונים לא יכול להיעשות מתוך עמדה של כוח ובחירה בזהות היברידית משולבת. החיפוש אחר המייצג המזרחי הטהור מחמיצה את העובדה שמזרחיות (כמו אשכנזיות) היא “אתר עם שוליים רחבים, חוסר עקביות, חוסר רציפות ופנים רבות” (שנהב, 2003).

אז לכל מי שמטיל ספק, אני “מזרחית אמיתית”…. כי אני כאן כדי לתבוע את הזכות להגדיר מיהי המזרחית האמיתית, הטהורה, גם אם אינני מתאימה לדמות מהפנתר השחור שדמיינתם לעצמכם…  

פינת המדיה: ירדתי לטייל בנחל חלילים מתחת לבית וראו מה גיליתי – קווי עירוב J למען הטלת ספק, אני גרה בשכנות טובה עם כל תושבי מבשרת והדבר האחרון שמפריע לי זה שהם צריכים שני חוטים באמצע הוודאי כדי לטייל לצידי בשבת….  אך בכל זאת מעניין האם הם חוקיים או לא

 ובלי קשר:
קצת באיחור אבל תודה רבה לכל מי שהשתתף ונטל חלק במסיבת החירות הירושלמית.  אשמח מאוד לשמוע עוד תגובות וביקורות על המגזין המופלא….

ביום שלישי הקרוב שש בערב בכיכר ציון הפגנה נגד הרפורמה בתכנון ונגד “מדינת הולילנד” - עוד פרטים כאן

לג בעומר מתקרב ומשלל המדורות אני ממליצה על מדורת הג’אם, מדורה מוסיקלית עם אנשים טובים, שבת החל מתשע וחצי. עוד פרטים כאן