מאז שפורסם מצעד השרמוטות התגובות שאני מקבלת רק חיזקו את חשיבותו בעיני. אני לא מדברת על התגובות השוביניסטיות הצפויות אלא דווקא על תגובות של אנשים שהייתי מצפה שייתמכו. אמא שלי אפילו בכתה לי “אני מסכימה שלנשים צריכה להיות זכות ללבוש מה שהן רוצות, אבל למה השם הזה?” היא שאלה תוך התחמקות מלהגיד את המילה שרמוטה. אז הינה פעם אחת ולתמיד למה חשוב שצעדת השרמוטות תישא בשם הזה.
תודה לאחותי על הצילום
מלבד המשמעות המילולית של המילה שרמוטה, סמרטוט בערבית ובהשאלה זונה, מילת התואר הזאת מוענקת לכל אישה שהיא “מופקרת מינית” בעיני גורמים מסוימים בחברה. הקריטריון לקבלת התואר כמובן משתנה מחברה לחברה. בחברה החרדית הקיצונית זאת יכולה להיות אישה שהולכת עם פאה במקום מטפחת או אישה שמתעקשת על זכותה לשבת בקדמת אוטובוס, (הסלנג החרדי המקובל הוא פרוצה – לא שיש כזה הבדל). בחברה החילונית זאת יכולה להיות אישה שמתלבשת עם מחשוף, אישה שנהנית מחיי מין עשירים, אישה בי-סקסואלית. לפעמים מספיק להיות אישה “דעתנית מידי”. הנשים שעליהן מודבק כינוי ה”שרמוטה” מאתגרות את תפיסת ה”מיינסטרים” ולכן נעשה ניסיון להשפיל אותן ולהפוך אותן לסוג ב’.
לצערי הרב, כולנו עדים לכך, שפעמים רבות כשאישה מוטרדת מינית או נאנסת, במקום להאשים את התוקף תמיד צצים כמה קולות ומתחילים לתהות מה האישה עשתה לא בסדר, מפשפשים בהיסטוריה המינית שלה, מצקצקים על דרך לבושה וכן, לעיתים רבות מדביקים לה את התואר שרמוטה. לכן המילה שרמוטה בצעדה הזאת היא כל כך חשובה. עצם האשמת האישה היא הבושה שלשמה אנחנו צועדות. דמיינו גבר שחלילה הותקף ונשדד, האם מישהו יעלה על הדעת לתהות מה הוא לבש? אולי זה היה צמוד וחושפני מידי? האם מישהו יעלה על הדעת לנסות לברר עם כמה נשים הוא שכב? נשמע לכם מגוחך? חולני? זה המצב שנשים רבות צריכות להתמודד איתו.
ואפילו אם האישה היא באמת “שרמוטה” בעיניכם, זה אומר שדמה מותר? הרי גם לשרמוטות יש זכויות! גם לנשים שהתנהגותם אינה “מקובלת” בקרב המיינסטרים מגיעים את כל הזכויות שיש לכל גבר.
Well-Behaved Women Seldom Make History, כתבה ההיסטוריונית לוראל אולריך, לכן אני מזמינה כל אחת שהכינוי הזה נצעק אליה מרכב חולף או שאולי נלחש מאחורי גבה, כל אחת שירקו עליה, שצפרו לה, שהטרידו אותה או שאנסו אותה, לשאת את התואר הזה בכבוד ולהצטרף למהפכת השרמוטות!
יום שישי הקרוב בשעה 11:00 ברחבת מלון שרתון מול כיכר פריז.
ובלי שום קשר: זוכרים את מאהל יוצאי אתיופיה מהפוסט הקודם, אז ההסכם שהגיעו אליו עם העירייה היא כי הם מורשים לשהות במקום עד סוף מאי בתנאי שיקימו אוהל לבן. אם הייתי חושבת שלניר ברקת יש טיפת חוש הומור הייתי בטוחה שזאת בדיחה.
ניר ברקת כנראה החליט שבזמן שהוא מתאמן למרתון הבא הוא לא רוצה לראות את המאהל נגד גזענות הממוקם מול בית ראש הממשלה והוציא צו פינוי מטעם העירייה. כשמשפחת שליט הייתה שם שנים אף אחד לא פצה פה! סיפור על אפליה וגזענות כלפי אלו המנסים להילחם נגד אותם התופעות בדיוק. תקראו.
באמצע ינואר החליט מולט אררו, סטודנט בווינגייט, יוצא אתיופיה, לצעוד לבית ראש הממשלה כמחאה על הגזענות שהוא וחבריו חווים יום יום. המאבק שלו הצליח לרגש המונים ושלושה ימים לאחר שהתחיל בצעדה סיים אותה בירושלים עם אלפי אנשים שמלווים אותו. זאת הייתה אחת ההפגנות המרגשות שהייתי בהם (ומי שעוקב יודע שהייתי בדי הרבה הפגנות). המוני צעירים מלאים תקווה עם ברק בעיניים צועקים במלוא הכוח “דור חדש דורש שינוי”.
היום, שלושה חודשים אחר כך בג”ץ דן בהחלטה קודמת של בית המשפט להעיף את המאהל מכיוון שהוא מהווה “מטרד לציבור” והעירייה ביקשה לפנותו.
להפגנה מול בית המשפט לא הגיעו אלפים אלא בקושי שלושים. ההפתעה הגדולה הייתה הנוכחות של נועם שליט, התושב הקודם של המאהל שהצטרף לא מזמן למפלגת העבודה. הוא הגיע יחד עם אסתי קירמאיר, מנהלת המחוז של מפלגת העבודה, ופעילים מהמשמרת הצעירה כדי להביע תמיכה. יאמר לזכותו, שעל אף ניסיונות התקשורת להתמקד בו, הוא שוב ושוב הדגיש שהוא לא הסיפור כאן. אסתי אף חזרה והדגישה כי מדובר במאבק שהוא לא רק של הקהילה האתיופית אלא של כל החברה הישראלית הפלורליסטית.
מזהים את האיש בכובע?
“ניר ניר, תתעורר העדה שווה יותר” צעקו המפגינים ואני הזכרתי את הסיסמא מההפגנה הקודמת “דור חדש דורש שינוי”. “דור חדש עושה שינוי!” תיקן אותי אחד הפעילים המרכזיים. ואולי זה אחד הדברים המשמעותיים שהתחילו להתגבש מאז המחאה החברתית בקיץ שהייתה בעיני בעיקר מלאה בהרבה דרישות על סף ההתבכיינות. אנשים התחילו להבין שאין מה להמשיך לדרוש כי אף אחד לא מקשיב ולכן התחילו לעשות את השינוי בעצמם, מלמטה.
מאחורי הקלעים התגלעו חילוקי דעות בין חלק מפעילי המשמרת הצעירה שהגיעו עם חולצות של מפלגת העבודה לבין הפעילים המרכזיים במאהל שמנסים לשמור את המאבק לא פוליטי. זהו ויכוח תמידי שנמצא מאחורי הקלעים של כמעט כל מאבק וכל הפגנה. מצד אחד רוצים את התמיכה של כמה שיותר אנשים וארגונים אך מצד שני לא רוצים שאותם הארגונים יתפסו טרמפ על המאבק וישנו את המיתוג שלו. הארגונים מצדם צריכים תמיכה וכספים מהציבור ושלל עמותות ולכן הם חייבים ליחצן את עצמם. אולי אני תמימה אבל אני חושבת שאפשר לקבל קרדיט מהציבור גם בלי לנופף בשלטים וחולצות תנועה. אני לא יודעת אם זה היה בכוונה או במקרה אך קירמאיר עצמה (וגם נועם שליט) לא לבשו חולצות או שלטים של מפלגת העבודה (שליט הסתפק בכובע לבן עם הסמל הכמעט מיתולוגי- גלעד עדיין חי).
מחוץ לאולם הדיון
עד שנכנסנו לבית המשפט הדיון כבר הסתיים. אם הבנתי נכון בית המשפט נתן הארכה של עשרה ימים למאהל במהלכו הם ינסו להגיע להסכמה עם העירייה. אני מאוד מקווה שראש העיר יתעשת אבל כנראה שבאמת עברו הימים שבהם אפשר לעמוד מהצד ולצעוק אז הינה אפשרות לנסות להשפיע במקצת על המתרחש:
ניר ברקת עלה לי על העצבים יותר מידי פעמים בשבועות האחרונים. ”ברקת אתה המטרד לא האוהל” - כתבתי על השלט שלי היום מול בג”ץ ואת הבוקר ביליתי בהפגנה נוספת עם החברים מרכבת תקלה, יחד צעקנו “ניר ברקת ראש העיר, די ללכת ראש בקיר” – לפני שנבחר ברקת הבטיח שאם הרכבת תתגלה כפרויקט כושל הוא יבטל אותה, מאז הוא נעלם ומתעלם מזעקות התושבים הכבולים למונופול של סיטיפס. לפני שבועיים הוא הגדיל והעביר מבנה שהיה מיועד לנוער בקריית יובל לבית כנסת עבור תושבי השכונה וצמוד לגבעה הצרפתית הוא מתכנן לבנות קריית חינוך חרדית שתגרום להתחרדות השכונה. החלטתי שהוא צריך קצת עזרה בלמצוא את עמוד השדרה שלו אז כתבתי משחק אנדרואיד שעושה בדיוק את זה. אתם מוזמנים להוריד ולשחק ודרך האפליקציה לשלוח תגובות לברקת. להורדת האפליקציה (חינם ובלי פרסומות!) לחצו על התמונה (או חפשו במרקט של אנדרואיד: ברקת)
.
ובלי קשר, פינקס, ההוא מכמה סוכר שעשה לכולנו הרבה שמח במסיבות, תצוגות אופנה צריך את העזרה שלכם כניצבים בסרט גמר מחר! ביום שני בין 18:30 ל 22:00 הוא מצלם סצנה של הפגנה במדרחוב (מתחת לדירה המפורסמת של כמה סוכר). אם הבנתי נכון צפויות להיות גם הפתעות אז תגיעו. פרטים כאן: http://www.facebook.com/events/196932343750987/
ויקיפדיה היא הדבר הכי טוב שיצא מהאינטרנט. האמת שבעיני היא הרבה יותר מזה, היאהתקווה הקלושה שלאנושות יש זכות קיום. אם חייזרים היו מעמידים את האנושות למשפט כמו בספר חליפת חלל של היינלייןאו בפרק הפתיחה של מסע בין כוכבים הדור הבא, הצלחת ויקיפדיה הייתה צריכה להיות הטענה הראשית של הסניגור. עשרות אלפי אנשים עובדים בשיתוף פעולה כדי להגדיל ולשתף את הידע האנושי והם עושים זאת בחינם! כבר נשמע כמו עלילה של ספר מד”ב, לא? זאת הסיבה שהתגברתי על הפוסט טראומה שיש לי בכל פעם שאני נכנסת לגבעת רם והלכתי למרתון עריכה של ויקיפדיה בספרייה הלאומית, תקראו!
אני מודה שהתכוננתי לפגוש חבורה של חנונים כבדים, אני שמחה לדווח שהתבדיתי. חבורה של יותר מ-50 אנשים מכל גווני האוכלוסייה התכנסו באולם, בערך 30 אחוז נשים, 15 אחוז דתיים ואפילו שני חרדים ושני אנשים על כסאות גלגלים. גם הגילאים היו מגוונים החל מסטודנטים ועד לפנסיונרים.
כבר בהגעה התרשמתי מהיעילות המופתית שכללה עמדת קבלה עם שניים מהמארגנים שרשמו את פרטיי ונתנו לי תג שם. ההרצאה אפילו התחילה בזמן!
קיבלנו הסבר קצר על Glam– שהם ראשי תיבות באנגלית של גלריות, ספריות, ארכיונים ומוזיאונים ושם הקוד לשיתופי פעולה בין ויקיפדיה עם מוסדות תרבות מסוגים שונים, הפעם עם הסיפרייה הלאומית, שמסתבר שקיימת כבר 120 שנה. מיד לאחר מכן עלה המרצה הראשון, דתי לאומי מהסוג שמדבר יותר מהר ממה שהוא שומע. הוא רץ על פני מצגת שמסבירה את סוגי הדפים השונים ואיך לכתוב בויקיפדיה. הוא גם נגע בוויכוחים הלהוטים שעלולים להתרחש “בדף שיחה” של ערך מסויים, לדוגמא האם מותר להתייחס לרב בשם הפרטי שלו וכל דבר שקשור לדף של שמעון פרס.
אחריו הסביר יועץ של הספרייה הלאומית כיצד ניתן להשתמש בשרותי הספרייה במהלך המרתון והתוודה שאפילו הוא מתחיל את רוב חיפושיו בוויקיפדיה.
ואז התחילה העשייה. השתלטנו על חדר מחשבים באולם הספרייה כאשר ויקפידאים וותיקים התפזרו בין החדשים על מנת לעזור לנו למצוא את הידיים והרגלים. המשימה הראשונה הייתה לבחור ערך שעליו אנחנו רוצים לכתוב. אני השתמשתי ברשימה שהמארגנים הכינו לפני האירוע וחיפשתי שמות של נשים. לצערי לא היו יותר מידי אך מצאתי את הנרייטה מיי – שכל שהיה ידוע עליה הוא שהיא פעילה חברתית בגרמניה מלפני מלחמת העולם השנייה.
כאן זה נהייה מעניין, עבודת בילוש במלוא מובן המילה. חיטוט בגוגל, חיפושים בארכיון של הספרייה הלאומית ובמאגרים שהאוניברסיטה עובדת איתם, ניסיונות להצליב מידע ושימוש בגוגל טרנסלייט כדי לתרגם חלקים מגרמנית. אנשי הספרייה עמדו לרשותנו ועזרו מאוד! ממש התלהבתי כשבספרייה מצאו תמונה של הנרייטה ומיד העלו אותה לויקיפדיה כדי שאוכל להשתמש בה.
התרשמתי מאוד גם מרמת הדיוק של הויקיפדאים. לדוגמא כשאני תכננתי לכתוב שהנרייטה כתבה ספר, הויקיפד התעקש שנבדוק גם בספרייה בברלין שם הספר הוצא והתברר שהספר נכתב עליה ולא על ידה. כנראה שלא סתם ויקיפדיה יותר מדויקת מאנציקלופדיות אחרות.
באמצע העבודה עצרנו להפסקת פיצה על חשבון המארגנים וזה היה זמן טוב לתשאל קצת את הויקפדאים הוותיקים. ממה שהבנתי מדובר בהתמכרות לכל דבר. רבים מהם משקיעים כל יום שעות רבות לכתיבה ועריכה. מסתבר שזאת גם ממש קהילה שנפגשת לפעילויות ולטיולים שבהם מצלמים אתרים כדי שיוכלו להשתמש בתמונות ברישיון חופשי באתר.
עניין העריכה הוא בעיני החלק המייגע, לסדר את הכל שיראה יפה בעזרת כל מיני קידודים של ויקיפדיה, לדאוג להוסיף לינקים לערכיים רלוונטיים נוספים, להוסיף קטגוריות ועוד ועוד… הממשק עצמו לא משהו ובמהלך העבודה חלק מהעריכות נמחקו ונאלצתי להשלים את העבודה בבית. אתם מוזמנים לקרוא: הנרייטה מיי.
לסיום התגלה לי משהו שקצת העיב על כל הערב, ויקיפד ותיק סיפר שהיום הוא כבר כמעט ואינו פעיל בגלל “השתלטות דתית” לדבריו המתרחשת בויקיפדיה בארץ. לטענתו מתחילה להיות צנזורה לגבי תמונות באתר וכן שינוי ערכים על ידי דתיים לדוגמא מחיקת המילה יהוה. אה טו ברוטוס?
בלי שום קשר:
ניר ברקת, שמעל גבי בלוג זה קראתי להצביע לו, כבר מזמן התגלה כיותר גרוע מברוטוס. לאחר שהכניס את החרדים לקואליציה הוא התגלה כיותר מאכזבה. מעביר תקציבים מנופחים לחרדים, מאפשר קיום של אירועים בחסות העירייה המפלים נגד נשים, מאפשר הפרדה מגדרית ברחובות העיר בניגוד לפסיקת בג”ץ ועוד ועוד. הזוועה החדשה היא שברקת מתכנן לבנות קרית חינוך חרדית גדולה שתהווה עתודה לכל החרדים בעיר, בשטח בין רמת אשכול לגבעה הצרפתית 3 בתי ספר חרדים ו-10 גני ילדים!!!
ובקריית יובל מתוכנן הקמת בית כנסת נוסף לתושבים החרדים המגיעים להתפלל מחוץ לשכונה על מנת לנסות להשפיע על אופי השכונה
ביום חמישי 29 במרץ, בשעה 18 תתקיים ישיבת מועצת העיר בנושא בבניין הערייה (בניין 1, קומה 6). אנו מתכוונים למלא את אולם המועצה ולהזכיר לברקת מי בחר בו
מוזמנים להביא גם ילדים לשיעור חשוב בדמוקרטיה ותזכורת לברקת כי הבטיח לדאוג לעתיד העיר הזאת
הביאו תעודות מזהות על מנת להיכנס לבניין העירייה – לחצו לאירוע בפייסבוק.
אז למי שלא יודע את החודש האחרון השקעתי בלהתחיל ללמוד תכנות לאנדרוייד. היום משחק האנדרואיד הראשון שלי יצא לשוק! (בחינם כמובן)
הוא מטופש למדי אך חביב לדעתי בדקתי אותו על סמסונג גלקסי S2 והוא עובד מצויין אשמח אם אנשים עם סלולארים מדגמים נוספים יבדקו ויגידו לי מה הם חושבים.
חוץ מזה אם מישהו מצליח את השלב הקשה שיגיד כי אני לא הצלחתי
שנים של חפירות, פקקים וסבל כללי לתושבים נגמרו ברכבת שהדבר היחידי שעובד בה הוא הפקחים וגם הם עושים את זה בצורה לא חוקית.
סוף סוף התושבים מתחילים להתקומם. חזרתי הרגע מהפגנה אדירה! תקראו
כמו כל המחאות האחרונות גם זאת התחילה בפייסבוק, בחורה בשם שיר קיבלה קנס לא הוגן מהפקחים והחליטה להפסיק לשתוק. קניתי כרטיס לרכבת בגבעה הצרפתית וכרגיל המכונה שם לא קיבלה מזומן (תקלה מספר אחת). הרכבת עצמה הייתה עמוסה בטירוף. אישה אדיבה פינתה לקשישה את מקומה אך הקשישה התעקשה שהיא חייבת ל”תקף” את הכרטיס לפני שהפקחים הגיעו ותוך כדי שהרכבת נוסעת ניסתה להגיע לעמדת התיקוף וכמעט התרסקה.
לקחתי את זה כהזדמנות להסביר לנוסעי הקרון שאם הפקחים מבקשים מהם כרטיס או תעודת זהות אין להם שום סמכות חוקית לעשות זאת (סיטי פס לא דאגה לכך) והסברתי להם שאני בדרך להפגנה בנושא. כל הקרון תמך.
ירדתי בתחנה המרכזית שם היו סביבות 20 מפגינים עם מסכות לבנות ואותו מספר של אנשי תקשורת מכל הערוצים והעיתונים. היו גם כמה שלטים ודובר מעולה ש”השתלט” על המגאפון. הדובר, (מישהו יודע מי זה?) התהלך על פסי הרכבת תוך שהוא מלהיט את הרוחות, מטיף לעוברים ושבים לקנות מגאפון ולצאת לרחובות ונותן לאנשים לספר סיפורים אישיים נגד הרכבת. כאן הייתה כנראה הבשורה המרכזית, נשים, גברים, חרדים, ערבים, חילונים, דתיים, קשישים, צעירים – כל הסקטורים שלרוב עסוקים בלריב אחד עם השני, כולם התאחדו נגד הרכבת. מה שאויב משותף מסוגל לעשות.
בזמן שחיכינו לרכבת עברו 2 רכבות ריקות עם נהג הלומד נהיגה (אחשיב זאת כתקלה מספר 2, כי לעקב את כל שירות הרכבות באמצע שעות העומס זה לא תקין).
הסקרנות\פראנויה השתלטו עלי וצוטטתי לאנשי הביטחון של הרכבת. “אל תתנו לאנשים לצלם על הרכבת” הודיע ה’בוס’ “נוריד אותם בכוח אם צריך” הוא הדגיש.
דיווחתי על כך לאיש המגאפון שהכריז בקול שמותר לנו לצלם על הרכבת שכן מדובר במרחב ציבורי וביקש מהמשטרה שהייתה במקום להגן עלינו מפני תוקפנות של אנשי הביטחון. הוא אף הוסיף וקרא לאנשי הביטחון להצטרף אלינו שכן הם עובדי קבלן של סיטיפס ששמה גם עליהם פס.
למורת רוחם של אנשי הביטחון המשכתי לעקוב אחריהם. הם התקשרו לברר אם מותר לצלם על הרכבת אבל לא סיפרו לי מה נאמר להם בטלפון. עוד הספקתי לשמוע תוכנית שלהם “לסגור אותם בתוך הקרונות” (האם הם מודעים לאיך זה נשמע?) ואז הגיעה הרכבת.
איכשהו תוך בלאגן גדול עלינו כולנו כולל צוותי החדשות לקרון הראשון. וכאן קרה דבר בלתי צפוי אך מייצג, בתחנה של השוק הרכבת שבקה חיים (תקלה מספר 3). “אנו מצטערים להודיע על תקלה טכנית” אמרו ברמקול והנוסעים התמרמרו. הרכבת עמדה במקומה דקות ארוכות עד שחזרה לנסוע. ירדנו בתחנה של כיכר ציון לאחר יותר מ-20 דקות!!! זמן הליכה של כ-15 דקות למי שלא יודע.
בשלב הזה לשוטרים התחיל להמאס, אולי כי הבינו שהם עלולים לפספס את ארוחת הצהריים, וניסו להתחיל “לפנות” את המפגינים. אך איש המגאפון הגיע מוכן, הוא צעק לתקשורת והתחיל להקריא את זכויות המפגין. השוטרים כמובן התקפלו.
חיכינו לרכבת שתחזיר את המפגינים לתחנה המרכזית וכאן קרתה תופעה שהיא מעבר לחוקי הפיסיקה. הזמן נעצר!
הלוח שעל התחנה נתקע על 8 דקות למשך לפחות 5 דקות (תקלה מספר 4). לסיום צצו חבורת בני נוער שהתחילו לשיר ולרקוד על פסי הרכבת “משנכנס אדר…”.
לסיכום, הפגנה מעולה ומועילה. בשלב הבא הייתי רוצה לחלק לנוסעים דף עם זכויות הנוסע שיידע את הנוסעים שהם שאינם מחויבים להראות ל”פקחים” שום דבר עד שאלו מראים להם תעודה המראה את סמכותם. ושיעדכן אותם איך הם יכולים להתמודד עם קנס לא מוצדק ואיך להגיש תביעה נגד סיטיפס.
הדבר היחידי שהיה חסר לי הוא סיסמאות. זה אחד החוקים הבלתי כתובים של ההפגנות, צריך שיהיו סיסמאות שהקהל יכול לצעוק. ניסיתי לחשוב על איזה שהיא סיסמא אבל לא הצלחתי. יש לכם רעיונות? תכתבו לי.
בלי שום קשר: טוב עם… החברה המצויינים של התעוררת מגבשים תביעה ייצוגית נגד הרכבת, שלחו להם מייל ל-AWAKENING@IN-JERUSALEM.ORG
ובאמת בלי קשר, מרכז הסיוע לנפגעות תקיפה מינית מעלה הצגה שהכנסותיה הולכות תרומה למרכז. מדובר בהצגה מונולוגים מהוואגינה והיא תרוץ בחמישי בערב שישי בצהריים ומוצש. אני מתכוונת לנסות להגיע…
אתחיל בווידוי, אני שונאת את הודו. במהלך השלושה ימים שאני כאן הספקתי לפתח שנאה עמוקה לרעש, לסרחון, לזוהמה ומעל הכל לטמטום האנושי. הביקור בדראבי אחד הסלאמים הגדולים של מומביי לא עזר.
זה הולך להיות פוסט מאוד לא פוליטיקלי קורקט… תחיו עם זה.
אני מחפשת את הסיפור האישי דרכו אוכל להעביר לכם את הזוועה של מיליון אנשים שחיים בתנאים שהזכירו לי את השואה, ולא אני לא משתמשת במילה הזאת בקלות. אבל אין לי סיפור אישי, רק כמה מספרים אומללים המתארים היררכיה של ניצול, רק הבזקים של אבסורד חולני המקיים את המערכת הסיוטית הזאת.
כמו בכל גטו טוב גם כאן העבודה היא העיקר. התעשייה העיקרית בסלאם סובבת סביב תעשיית המחזור. פלסטיק, אלומיניום, פחיות שמן וצבע, כל אלו ממוחזרים במפעלים הממוקמים ממש בתוך איזור המגורים. נשמע אידיאלי? ירוק? אז זהו שלא. תעשיית המחזור מייצרת טונות אבק אלומיניום, חומרים כימיים מסוכנים הצובעים את הפלסטיק הממוחזר נשפכים אל הרחוב, אדי עופרת וענני עשן נשאים מכל עבר ומזהמים את האוויר. לא עשיתי את החשבון אבל לא אתפלא אם המחזור הזה עושה יותר נזק מאשר תועלת לכדור הארץ. וזה עוד לפני שהגעתי לניצול העבדים. במשך 14 שעות ביום שישה ימים בשבוע הם עובדים ללא אמצעי הגנה בשכר רעב של 7.7 ₪ ליום. בלילות הם ישנים על רצפת המפעל. כך הם עובדים במשך שישה או שבעה חודשים ברצף. הם חוסכים מעט כסף וחוזרים לחודש מנוחה עם המשפחה שלהם בכפר ואז חזרה לעבודת הפרך. חרף חוק האוסר על עבודת ילדים מתחת לגיל 14, זה אינו המצב בשטח. רבים מהילדים יתומים ואם לא יעבדו לא יאכלו. בסמטאות חשוכות בחדרים קטנטנים מאחורי וילונות יושבים המוני ילדים ותופרים. תעשיות נוספות ממלאות את הסמטאות, עיבוד אורות, צביעת בדים, מפעלי סבון, הכנת “מצות” הודיות ואפילו מאפייה הממוקמת בין העכברושים, הביוב והזבל ברחובות.
זאת לא מזבלה, אנשים גרים ועובדים מתחת לגגות
היררכית הניצול מתחילה כבר ברמה הראשונה בחישוב פשוט על פי נתונים שקיבלנו ממדריך התיירים מפעל לייצור מכשירים למחזור מייצר הכנסות של חצי מיליון רופי, כ… ₪ לחודש. כל עובד מרוויח כ2500 רופי בחודש במפעל עובדים סביבות 20 אנשים מה שאומר שרק 10 אחוז מההכנסות הולך לעובדים ובעל המפעל שהוא אדם מקומי מהקהילה עושה רווח מטורף. מספר מצומצם של מרצדסים וב.מ.וו השייכים לנצלנים מהדרג הראשון (לרוב מוסלמים לטענת המדריך), משייט ברחובות. רוב התעשיות מיועדות לקהל ההודי המקומי או למדינות נוספות בעולם השלישי. עם חלק מהמפעלים ,חברות הודיות בעלות שם משתפות פעולה ואולי אפילו חברות בינלאומיות. לא מפליא שהתעשייה הזאת מגלגלת מעל 500 מיליון דולר לבנאדם אם נחלק זאת למספר האנשים העובדים (נגיד חצי מהאוכלוסייה) הם עדיין היו צריכים להרוויח כמעט פי שניים ממה שהם מרוויחים. כמעט כל סוגי העבודה שראיתי יכולים להיעשות בצורה נקייה על ידי מכשור מתאים אך חיי אדם זולים יותר מאשר איזו מכונה משוכללת.
זוהי עיר לכל דבר ומלבד התעשייה ניתן למצוא כאן הכל, אפילו בתי חולים, אם אפשר לקרוא להם כך, אולמות אירועים הנראים כמו בניינים על סף קריסה והמוני חנויות ודוכני רחוב.
ילדים עובדים בייבוש חתיכות פלסטיק על הגגות
מלבד העובדים המגיעים מהכפרים ישנם המוני משפחות הגרים בצפיפות הכי גבוהה בעולם. הסלאם מחולק לאזורים על פי דתות. האזור המוסלמי גרוע בהרבה מההינדי. הילדים המוסלמים משחקים ב”גינה” שהיא בעצם הר של זבל וחיים בתוך סמטאות שאינם רואים אור יום. ילדות מנסות להכין שיעורי בית מחוץ לחדרונים החשוכים המהווים את הבית שלהם. הנשים המוסלמיות בניגוד להינדיות אינם יכולות לצאת לעבוד מחוץ לגטו ובעצם כלואות בגיהינום הזה כל ימי חייהם.
בית ממוצע הוא קצת יותר קטן מהחדר שלכם. סביבות 10 מ’ בו ישנים בין 4-8 אנשים על משטיחונים המגולגלים במהלך היום. אם אין מקום לכולם על הרצפה בונים מדף עץ בגובה כדי לאפשר לעוד כמה גופות כמה שעות מנוחה. המטבח הוא בעצם גזיה ניידת וכמה סירים. יש איזור קטנטן שבו הנשים מתקלחות, הגברים לרוב עושים זאת בחוץ. מים זורמים יש במשך 3 שעות ביום בלבד ולכן יש מיכל מים גדול שבו נאגרים המים. שירותים אין בתוך החדר. ישנם שירותים ציבוריים המכילים מספר חד ספרתי של תאי שירותים ומשרתים כ 1500 אנשים שזה יוצא סביבות 4.8 דקות לאדם ביום (בהנחה שיש התפלגות שווה בכל שעות היום והלילה). אם תנאים כאלו זה לא מפליא שאלפים מתים בכל שנה מדיזנטריה.
אחד הרחובות המרכזיים
ועדיין המקום ממשיך לשרוד ואפילו לסגסג. אנשים מתחתנים ומביאים ילדים ועוד ילדים.
אחותי כמובן לא הקשיבה להוראות המדריך שכללו “לא להאכיל את המקומיים”, כן, כמו בגן חיות. היא חילקה לילדים ממתקים והם בתמורה עטו עליה וכמעט קרעו את השקית מידיה. היא נחלצה רק הודות להתערבות מספר מבוגרים מקומיים שצעקו על הילדים. באופן מפליא מלבד אותה תקרית כמעט לא ניסו לקבץ מאיתנו נדבות בתור הסלאם, זאת לעומת כל פינת רחוב במומבאי. אולי כי הסתובבנו עם המדריך אך אולי כפי שהמדריך ניסה להעביר לנו בסיור, מכיון שאילו אנשים שעובדים למחייתם ועל כך מגיע להם את כל הכבוד והזכויות שאמורות להיות לאדם עובד… אבל כמו שכבר הפסדתי בהתערבות, אמור זה שם של דג.
במרחק עשרים דקות נסיעה (רק בגלל הפקקים הנוראיים) ממוקם קניון ‘אירופאי’ עם מיטב המותגים שאני לא מכירה. חולצה ממוצעת עולה משכורת של כמעט חודש בסלאם וארוחת ערב שווה לעבודה של חמישה ימים. המקום מלא באנשים ממעמד הביניים הדל הנופלים למלכודת הצרכנית והצרחנית וקונים את עצמם לדעת.
פרות כידוע קדושות בהודו, אך לא בני אדם, הם סתם כבשים המובלים הנה והנה ומנוצלים עד תום מבלי להשמיע קול צעקה.
ואם עוד מערבי פלצן, יפה נפש, שלא מסוגל להתמודד עם רגשות האשמה, יגיד לי: “אבל ככה הם נולדים … הם רגילים לזה.. הם שמחים” אני אחטוף את התינוק העתידי שייוולד לו ואחליף אותו עם אחד הילדים כאן.
עם קשר: אם במקרה אתם במומבאי ורוצים לראות את הגיהנום מקרוב, עמותה שמכבדת את האוכלוסייה ומשקיעה 80% מהרווחים כדי להקים מרכז קהילתי וגן ילדים תקח אתכם לסיור המתיש - http://realitytoursandtravel.com/.
כך צעקו מתופפות שייח ג’ראח בעלות ביציות הברזל בשיא האירוע “אלימות נגד נשים, זה נוגע בכולנו”. רוצים לדעת איך הכל התחיל ומה קרה כשהתייצבתי מולו? תקראו.
ולמען הסר ספק והסר תביעות, הציטוטים מפי האנשים המובאים להלן הנם תמצית רוח הדברים שכן לצערי לא היה ברשותי רשמקול (אך ישנם עדים רבים למאורעות… כן, כן עצוב שבלוגרים צריכים להתחיל להגן על עצמם מתביעות אפשריות).
כמה מאות נשים התכנסו בכיכר פריז לצעדה מאוחרת לרגל היום הבינלאומי למאבק באלימות כלפי נשים שחל ביום שישי. נראה כי מסלול הצעדה ניסה להגיע למקומות הכי חשוכים ונדחים בירושלים. צעדנו לסינימטק דרך שבילים המקיפים את העיר העתיקה שלא נראתה בהם נפש חיה. אני מקווה שזה בגלל אישורי משטרה ולא בגלל שמישהו חשב שיהיה נחמד לראות את הייחוד של הנוף הירושלמי. לסינמטק הגענו די קפואות ושמחנו לגלות שולחנות עם קפה ועוגות וגם מיזם אומנותי שבו אפשר היה לטבול את הידים בצבע ולהטביע אותן על גליון נייר, לאיסטניסטיות שבינינו ניתנו גם כפפות חד פעמיות.
על הבמה עלו כל מיני דוברות נכבדות ואחריהן עלה ראש העיר ניר ברקת. לא הצלחתי להתאפק וקראתי קריאות בוז לעברו. הנושא תפס ותוך זמן קצר כאשר טען שהוא מקדם את שיוויון הנשים בעירייה אנשים צעקו לעברו “ומה עם רחל עזריה??”. הוא בתגובה אמר שישמח לענות בצורה אישית לפנייתנו לאחר הנאום. זה היה הטריגר למתופפות שייח ג’ראח שהחלו לתופף ולצעוק לעברו את משפט הכותרת.
אחריו עלתה דוברת רהוטה להפליא בשם חיה שלום. הציגו אותה בשלל תארי כבוד כפעילה פמיניסטית ואקטיביסטית והיא קנתה אותי ברגע שעלתה לבמה והוסיפה משהו בסגנון “ביקשתי שיתארו אותי גם כלסבית ואני לא רוצה להעלים את זה.” היא פנתה ישירות לברקת וטענה שלא ניתן לסמוך על מילותיו כאשר הוא משתף פעולה בקואליציה שלו עם גורמים המדירים נשים.
לבסוף נגמרו הנאומים ול’ שצעדה איתי החליטה שהיא תופסת את ברקת במילה שלו וניגשה להתעמת איתו. היינו צריכות לחכות עד שכל מיני דודות יצטלמו איתו אך לבסוף הוא התפנה לשאלותינו.
“רחל עזריה תבעה את העירייה ולא מקובל שחברת קואליציה תתבע את העירייה, יש דרכים אחרות” הוא הסביר לנו מדוע ‘נאלץ’ לפטר אותה לאחר שפנתה לבג”ץ בגלל גדרות ההפרדה בן נשים לגברים במאה שערים. “יש גם דרכים אחרות להתמודד עם התנהגות כזאת של חברת קואליציה” טענו בפניו. עזבנו את העניינים הפוליטיים וניסינו להשיג התחייבות שבשנה הבאה לא יהיו מחסומים המכריחים נשים ללכת בצידי הכביש כשהם מוסתרות. קיבלנו תשובה של פוליטיקאי מפולפל, מתחמק ומגלגל אחריות “העירייה תעשה כל שביכולתה… זה באחריות המשטרה”. ניסיתי להזכיר לראש העיר שיש באפשרותו להפעיל פקחי עירייה שבדרך כלל מאוד עסוקים בלחלק דוחות חנייה. הרי הקמת מחסומים שלא כחוק בוודאי עוברת על חוק עזר עירוני כלשהו. רוצים להמר על מי תגלגל המשטרה את האחריות בשנה הבאה?
ל’ המשיכה לנקודה הבאה, הסינמה סיטי החדש שנבנה. ברקת הסביר כי מדובר בקרקעות מדינה שאסור להפעיל עליהן אירועים בשבת. כששאלתי אותו איך ייתכן שיש מגרשי כדורגל על קרקעות מדינה שפועלים בשבת הוא טען ש”ככה זה בסטאטוס קוו”… תענוג. אך היכונו לסקופ, בקרוב בירושלים מתחם בית קולנוע חדש שיופעל בשבת הכולל 16 אולמות. מסתבר שהיום הונחה אבן הפינה. מישהו שמע על זה?
לא נתנו לברקת ללכת לפני ששאלתי איך ייתכן שיש אירועי תרבות במימון העירייה המדירים נשים וכופים עליהם לשבת מאחורה. כאן ברקת הראה את פרצופו האמיתי. “זה אירוע תרבות לחרדים ואני מתחשב בהם” הוא פלט את תמצית האטימות של הרוב הדומם. “במי אתה מתחשב? בנשים החרדיות שאתה מכריח אותן לשבת מאחורה, בהן אתה מתחשב? אתה מתחשב בחוקי המדינה? לא, אתה מתחשב בקיצוניים המכתיבים את הדעה שלהם על כלל החברה החרדית”. הסברתי כי אנחנו בקשר עם נשים חרדיות רבות הפונות לעזרה כי הן לא יכולות לצאת נגד התופעה הזאת, אך ללא הועיל. ברקת התעקש כי הוא “מתחשב בכולם”.
כן, זה ראש העיר שלנו, מתחשב בכולם אבל ממש לא בכולן.
הסטיקר הגאוני של ישראל חופשית בקרוב אצלכם בבית
וממש עם קשר: יושבת ראש השדולה למעמד האישה בכנסת, ציפי חוטבלי מנסה לעצור שירת נשים בצבא ולתת לרבנות סמכות גדולה יותר מהרמטכ”ל. הנושא לא יעבור בשתיקה. עקבו אחרי ישראל חופשית להתפתחויות
פאב להט”בי חדש (ויחיד ומיוחד) נפתח במחוזותינו עם שם שעלול להרתיח את הקיצוניים “המקווה” ברחוב השושן המיתולוגי. ביום חמישי מסיבת התרמה לרגל יום האיידס הבנלאומי
“סבא וסבתא שלך מתו כדי שתוכלי להיות יהודיה במדינה” צעקה אימי דמגוגיה בגרוש, כי הרי סבא וסבתא שלי עדיין בחיים. ועדיין, מאיפה אני בכלל מתחילה להסביר לה שהאנשים שאליהם היא מתכוונת מתו בשביל החופש להיות מי שהם רוצים להיות, חופש שכיום נבצר מרוב תושבי המדינה, חופש שכיום נבצר ממני.
ביום ראשון בלילה, במעמד שריגש אפילו ציניקנית כמוני, הצהרתי בפני עו”ד על היותי חסרת דת ובתקווה קידמתי במעט את המאבק על אותו חופש מיוחל. תקראו.
והרי החדשות למי שפספס, יורם קניוק הצליח להכריח את משרד הפנים לשנות את הגדרתו במרשם האוכלוסין לחסר דת בעזרת פסק דין תקדימי של בית המשפט. עודד כרמלי, משורר תל אביבי צעיר, החליט שגם הוא רוצה וכיאה לכל מאבק ראוי לשמו בעת הפוסט מודרנית, פתח אירוע בפייסבוק. כך הגעתי גם אני.
מקום האירוע נקבע ל’בית העם’, בניין נטוש שבמחאה האחרונה הפך מתנ”ס למאבקים חברתיים. בעת הטיפוס לגג קינן בליבי חשש מסוים, אמנם בפייסבוק אישרו הגעה מעל 600 איש, אבל אני חששתי שיגיעו יותר בכיוון 60 או אולי רק 6. לשמחתי הרבה התבדיתי, מאות אנשים הצטופפו על הגג בחום והלחות הנוראיים של תל אביב. החשש שלי הוחלף בדאגה שגג הבניין המתפורר יקרוס וייתן חיזוק לכל אותם “מאמינים” לשבח את שם ה’ ולהאמין בניסים ועונשים ל”כופרים”.
האוכלוסייה במקום הייתה מגוונת למדי, חלקה אתיאיסטים מובהקים שששו להפטר מהמועקה המיותרת הזאת, המתקראת דת, וחלקם אנשים שאגדירם כ”רפורמיים”, כאלו המרגישים עצמם ‘יהודים’ אך אינם רוצים להיות כפופים לרודנות האורתודוקסית. היו גם נשים הרוצות להתחתן בלי להתפשט מול אישה זרה שתפשפש להן באיברים, גברים המאמינים באלוהים וצמים ביום כיפור אך אינם רוצים לממן את הפרזיטיות החרדית שאוכלת את המדינה ואנשים שקברו את יקירם ונאלצו לעשות זאת כשחובש כיפה שחורה, שאין לו דבר וחצי דבר עם המשפחה, מנצח על הטקס ומוזיל אותו. צוטטתי לקבוצה של קשישים שהגיעה וניהלה דיון על המכנה המשותף בן כלל האנשים, “כולנו כאן אשכנזים מניאקים” טענה אחת מהן ושאר חברי הקבוצה צחקו צחוק יקי מעט מרושע. קיוויתי שבדור הצעיר גבולות העדתיות נפרצו.
לאחר דברי פתיחה של מיקי גיצין מישראל חופשית, עלה יורם קניוק לדבר. במילים מדויקות, מצחיקות ומרגשות הוא סיפר מעט מסיפורו ועודד אותנו להמשיך בפעילותינו. ממנו גם למדתי את פריט המידע ההזוי הבא. מסתבר שכאשר אדם לא יהודי מת מוות מוחי אין בעיה בתרומת איברים של הנפטר, אך כאשר מדובר ביהודי יש לחכות עד שהלב יפסיק לפעול מה שעלול לגרום להרס האיברים. זאת עקב צפייתו של הרב הקשיש יוסף אלישיב בתרנגולת שנשחטה וליבה המשיך לפעום מספר רגעים.
קצת הצטערתי שלא קראתי אף ספר שכתב קניוק ואני מתכוונת לתקן זאת בהקדם. אם למישהו יש המלצות שלא כוללות את ‘נבלות’ ואת ‘אדם בן כלב’ אשמח לשמוע.
לאחר מכן הגיע העו”ד והסביר כי כל אדם יכול לבקש ממשרד הפנים לשנות את הסטטוס שלו ל”חסר דת” ושאין צורך בעו”ד. הוא הסביר כי אלו שרוצים, יכולים להצהיר זאת בפניו בתמורה ל50 ₪ והוא יפנה במכתב רשמי המאחד את כולנו למשרד הפנים. אני, שמכירה את עצלותי הרבה וחוסר יכולתי להתמודד עם בירוקרטיה, העדפתי לשלם 50 ₪. מה גם, שמבחינת הד תקשורתי והתייחסות של המדינה, אני חושבת שלקבוצה גדולה יש סיכוי רב יותר. עו”ד נוסף שהיה בקהל ואשכרה טרח וקרא את פסק הדין, הסביר לי כי ייתכן ואני טועה. תחילה הסביר לי את הבירוקרטיה. על מנת שבמשרד הפנים יסכימו לשנות את סעיף הדת יש צורך במסמך רשמי. אין שום הבהרה לגבי מהו אותו מסמך רשמי לכן לקח יורם קניוק עו”ד ודרש מבית המשפט שיספק לו מסמך זה. העו”ד הנ”ל הסביר לי כי בפסק הדין שניתן, השופט אכן סיפק לקניוק את דרישתו, אך הדגיש כי אין בכוונתו לאפשר להמונים לצבוא על פתחי בית המשפט במטרה להחסיר את דתם וכי יש לבחון כל מקרה ומקרה בנפרד. לכן ייתכן שדווקא לאדם הבודד או לקבוצה קטנה שתפנה לבית המשפט יש סיכוי גבוה יותר להצליח. בכל מקרה כרגע מחכים לתשובת משרד הפנים שכנראה תהיה שלילית ושלאחריה אולי תתגבש קבוצה שתלך גם לבית המשפט. כמובן שבמקרה כזה מדובר בעלויות גבוהות יותר, בעיקר אם יהיה צורך לעשות זאת בצורה פרטנית. למרות כל זאת, אופטימיות קלה מנקרת בליבי. האם יש סיכוי שבמדינה הזאת סוף סוף יהיה מקום גם לאנשים כמוני?
בלי שום קשר: כמה סוכר ממשיכים להפגיז עם הפנינג ענקי שגם ACTIVE ARTS מקווים לקחת בו חלק עם דוכן אינטראקטיבי ייחודי בשילוב עם אנשים חכמים שיודעים לתכנת. תשריינו את ה-3 בנובמבר.
הסינמה בקריית יובל ממשיך לפעול במוצ”ש הפעם עם שרק לנצח 19:30 בבית טיילור בקריית יובל.
לרוב הן היו שתיים, אך בשברירים הן היו אחת. כאשר פרץ להט היצירה, הוא היה עשוי לספק חמצן לנשימה לשתיהן, כאשר פרץ הדיכאון הוא היה עשוי להדביק את השנייה אילולא ברחה מספיק מהר. בזירה הזו חיפשו, חפצו, התאוו ובזירה הזו נפגשו עם הווי המסיבות של ירושלים. הסיפור הזה הוא כביכול שלהן, אך הוא למעשה סיפורה של התרבות בירושלים, סצנת המסיבות שלה והאנשים שעושים אותה למה שהיא כמו… החברה הטובים של ‘כמה סוכר’.
שרה
בכל פעם שמתקרב יום כיפור, ניצתות בי מחדש החוויות הפוסט טראומתיות הקשורות לילדותי העשוקה. המפלט הוא בעיני בקשה כה בסיסית, כה טריוויאלית שכן כל שחשקה נפשי הוא להעביר את יום כיפור עם חברים במקום מבודד מספיק כדי שאוכל לא להרגיש את הטמטום האנושי סביבי, את המגבלות החונקות את מעט החופש שעוד נותר לי. אך מסתבר שזה לא כל כך פשוט. “לא בכיפור”, “סגור בכיפור”, “אש בכיפור? לא מתאים” היו רק החלק המנומס של התגובות. נקודת השבירה הגיעה, כמו תמיד, דווקא אחרי שהתעוררה קצת תקווה בדמות בית הארחה פיני. מגישים ארוחת בוקר, יש בריכה וסאונה ואפילו אין בעיה לעשות מנגל. רק מה, “בלי אלכוהול בבקשה, ואולי תעשו חדר בנים וחדר בנות?”. שמרנות אחת התחלפה באחרת ואני דפקתי את ראשי בשולחן ורציתי לברוח מכאן.
בדיוק אז נזכרתי באירוע של “כמה סוכר” ושכנעתי את עצמי לקום מהדיכאון וללכת לראות במה מדובר. אפילו התלבשתי במיטב הבגדים המוזרים שהצלחתי לאתר והשגתי כובע למצעד הכובעים. היו הרבה יותר אנשים ממה שאני ציפיתי, אולי כי הגעתי באיחור מה וחלק מאנשי הרחוב הצטרפו לתהלוכה. ריקדנו בעיר לקצב שהכתיבו מתופפים מוכשרים, שנשמעו טוב כמעט כמו מתופפי שיח ג’ראח ושלטים שקוראים לאנשים להצטרף אלינו. עוברי האורח ממש לא הבינו על מה אנחנו “מפגינים”, וכל ניסיונותיי לייצר הסבר קוהרנטי עלו בתוהו.
כשהגענו לרחוב ההסתדרות סידרו אותנו בשורה ופתאום מצאתי את עצמי עולה על מסלול “דוגמנות” מוגבה כשהמוני פלאשים של צלמים מבזיקים על פנינו. התגובה האישית שלי הייתה מובכות על סף הפאניקה. אם לא היו אנשים על המסלול מאחורי, שחסמו את מסלול הבריחה שלי, יש סיכוי שהייתי עושה אחורה פנה. למזלי ההליכה הרובוטית שלי נגמרה במהרה. התחילה קצת מוסיקה, ריקודים וארגונים של הרגע האחרון שכללו הרבה סדרנים שניסו להזיז את הקהל ולהשתלט על הצלמים. לבסוף התחיל גם התצוגה האמיתית.
אני ממש לא מבינה דבר או חצי דבר באופנה אבל מה שאהבתי הוא שרוב המעצבים השתמשו בדוגמנים ודוגמניות מהרחוב. אנשים ונשים יפים אך אמיתיים. פרויקט נוסף שהרשים אותי היה שיתוף פעולה עם “בית בלב“, דיור מוגן לאוכלוסיית גיל הזהב, שהעלה על המסלול דוגמניות מהסוג שלא רגילים לראות. הדוגמניות צעדו, חלקן עם תמיכה קלה שתוודא שלא יפלו מהמסלול, ונהנו מכל רגע.
התערוכה האחרונה הייתה ממש מגניבה, דוגמנים ודוגמניות לבושים בצורה כאילו יצאו ממסיבת BDSM או אולי הישר מאימג’ים של שדים מהגהינום הנוצרי צצו לפתע משום מקום ונתנו אווירה של חופש, אינטנסיביות וטירוף שכל כך נדיר לראות בעיר הזאת.
את האירוע כולו הנחה שיר, הברמן החמוד מהקצה, למי שלא מכיר. הוא עשה זאת בחן רב עם שילוב נכון של ציניות והומור עצמי אך לא וויתר גם על רמיזות עבות על האידיאלים שאנחנו נלחמים לשמם, מקום ב “מרחב הציבורי בירושלים” שאט אט נשלט על ידי גורמים אנטי ליבראלים ובעלי ההון.
זאת הייתה רק ההתחלה, כי הטירוף המשיך בלילה במסיבה שלא הייתי בכמותה מאז ימי פאקוטק העליזים. בניין נטוש שכנראה נפל בין הכיסאות בעירייה, אליו הגענו על ידי טיפוס ממרפסת של בניין אחר, סיפק את הלוקיישן המפואר, חברי “כמה סוכר” עשו את היתר.
מספיק היה להתבונן בפרצופיהם הנדהמים, המלאים השתאות של כל באי המסיבה בזמן שהסתובבו במבנה הענקי, עולים ויורדים במדרגות ונכנסים אל החדרים החשוכים, כדי לשכוח מכל הצרות שיש בעיר הזאת. אפילו המוסיקה בקומה התחתונה, בה תקלטה אלטרנטיבצ’יק הייתה מעל לממוצע במסיבות מהסוג הזה. בקיצור, פלא!! והמדהים ביותר הוא שזה היה בחינם, למרות שמגיע לחברים האלו את כל הכסף בעולם (ואני מציעה ברצינות, תפתחו PAYPAL שנוכל להעביר תרומות!). האמת יש לי רק עצה אחת, את הברים תפזרו בכמה קומות כי התור הענקי גרם לזה שיהיה די בלתי אפשרי לקנות אלכוהול וחבל כי אני מניחה שמשם מגיעים עיקר הכספיים לכיסויי העלויות.
יערה
וכפי שקורה בסופו של דבר, שוב מתעורר האריה ותובע את ליטרת הדם, דורש שתמסרי את גופך לתנועה וכל התמהמהות מוסיפה נדבך לחוסר השקט שבקיפאון
2 מסיבות, 2 עולמות שונים. האחת בחדר חשוך, נטול אוויר, עם מוסיקה רחוקה מכאן, על גבול רומניה וטהרן. השנייה נפרשת על פני חדרים נטושים מנצנצים, רבים במספר, עם מוסיקה שכל כולה כאן ועכשיו. בשני העולמות ניתז גופך לתנועה, מזדקק למבעים מבעים, מתערבל בחדוות הריקוד והנאת החוויה.
ועם זאת באף אחד מהעולמות לא נמצאה הלילה המוסיקה הטהורה, זו שיכולה לצקת את נשמתך היישר לזרועות התנועה,להוליד את הריקוד שיהווה את ליטרת הדם לפעם הזו.
וכך נשאר גופך דואב, דואב לויולה או לעוד שיכלו להצמיח את ריקוד המנחה לשלווה.
בלי שום קשר: חצי הצוות שארגן את מסיבות הפליימוביט שעוד נשאר בארץ (כנראה לבנתיים) מארגן ליין שבועי של מסיבות בשם SUGER RUSH. “ערב מולטיסקסואלי של אלקטרו עם נגיעות טראש, נו-דיסקו, אינדיטרוני, וטיפה נוסטלגיה לכל מי שמחפש להינות ולא שם קצוץ על מגדריות, נטיות מיניות או הבדלים במראה ובלבוש.” שישי בלילה, כניסה חינם עד חצות, 10 ₪ אחרי.
שבת בערב נפתח בית קולנוע שכונתי חדש, סינמה קריית יובל – אומנם כרגע הוא נפתח רק לאחר צאת השבת כדי שהדוסים לא ישרפו את השכונה, אבל זאת התחלה טובה. 20:30 בבית טיילור ברחוב זנגוויל, השבוע מקרינים את זוהי סדום, שבוע הבא את ברבור שחור וזאת רק ההתחלה. החבר’ה מצעירים במרכז ישמחו לשמוע איזה סרטים אתם מעוניינים לראות.
שבת בצהריים, שכונת הנביאים הזכורה עלי לטובה כרחוב המוביל ללילה-בר המיתולוגי שהסכנה היחידה הטמונה בה הינה ניידת עם ינשוף. היום, בין חתולי הרחוב לחתולים על ראשיהם של העוברים ושבים, היה לי כואב להיזהר שהתקופה ההיא הייתה רק לפני שנתיים. החייל/שוטר/סנג’ר המסכן שמעביר שם את משמרתו הוא החוצץ היחיד בייננו לבין העדר המאחל לנו “למות בתאונת דרכים“. אותו ילדון בירוק מבקש מאיתנו לנסוע בזהירות. לאט. שלא נפגע בנער שבו זמנית יורק עלינו מהחלון השני.
אני נוסעת שם ותוהה, עוד כמה זמן בחסות המדינה היהודית, נאפשר להם לנהוג בשלהם, הכול בשם המלחמה הדמוגרפית? עוד כמה זמן משיך להילחם את מלחמתם, תחזוק מדינה יהודית המדירה מהכלל כל חייל לא מספיק יהודי ו70% מהרופאים שיטפלו בך בבית חולים בשישי בערב.
הקריאה למדינה יהודית חילונית הגיונית עוד פחות מהזמנת ארוחת מקדונלד עם דיאט קולה.
ההתעקשות להדביק תווית יהודית לחתיכות קרקע ולתת עדיפות ל”אחינו” מסמאת את עיננו להבחין מי איתנו ומי נגדנו. אחים אולי לא בוחרים אבל מדינה ואמנה חברתית כן. רציתם מדינה יהודית, זה המחיר ודי להיתממות.
בלי שום קשר: (או שאולי קצת עם) הפגנה בעד דיור מוזל לכולם ולא רק לחרדים. יום ראשון 09:30 מול משרד ראש הממשלה ברחוב קפלן. http://www.facebook.com/event.php?eid=210820212311045.
כיום דיור מוזל ניתן רק לזכאי משרד השיכון כשהקרטריון הקובע הוא מספר הילדים במשפחה. 30% מהדירות מיועדות לבעלי 4-6 ילדים ו30% מהדירות לבעלי 7 ילדים ומעלה. זאת אומרת, בפועל, 60% מהדירות המוזלות במדינה מיועדות לחרדים.
המילה קונצרט לא ממש אומרת לי הרבה אבל מחאה כן. לכן כשקיבלתי הזמנה לקונצרט מחאה בכנסייה בעיר העתיקה קפצתי על ההזדמנות ומצאתי את עצמי במחוזות לא מוכרים מרחיבה את טעמי המוסיקלי. תקראו.
כניסה לעיר העתיקה שנכנסו למרכז המבקרים כדי לשאול איך מגיעים. רק התחלנו לשאול “איפה נמצאת כנסיית ה…” ועובדי המקום מיד השלימו “משיח” כן, מסתבר שאנחנו לא היחידות שגרועות במפות. הציפייה להרבה אנשים אכן התממשה והכנסייה הייתה מלאה לגמרי, מעל 120 איש!
לפתיחה היו מספר נואמים בינהם כמובן פפה הנצחי. האקוסטיקה במקרה הזה לא עזרה וממש לשמוע את המילים לא הצלחתי אבל הסיפור מוכר לכל שועל קרבות ירושלמי. ניר ברקת היה התקווה הגדולה וברגע שנבחר שינה חברבורותיו והפך לפוליטיקאי מן המניין, שכח את קהל בוחריו, התחנף לחרדים ולא הסכים לסכן את הקדנציה שלו בשביל משהו פעוט כמו חופש דת או חופש מדת. זאת הסיבה שקונצרט שהיה בתכנון להתקיים בכנסייה בוטל והאמנים התקוממו וארגנו יומיים של קונצרטים בכנסיות בחינם. לאחר הנאומים הסתובבה אחת המתנדבות לאסוף תרומות, מה שהשתלב יפה באווירת הכנסייה.
בתור בורה ועמת הארצות שפשפוש בזיכרונה לא מעלה אף לא קונצרט אחד הינה כמה חוויות:
אנסמבל קול רינה פתח עם “אלי אלי”, קצת קיטש אבל הקולות היו מדהימים.
אחריהם בא דוד שמר עם כלי מוזר בשם צ’מבלו שדי הציק לאוזני הרכות. הזמרות שהצטרפו אליו שיפרו את המצב למרות שחובבת אופרה אני כנראה לא.
דווקא קטע עם שם מסקרן “אם אתה גבר” של רבעיים הבנים של קלקפלה בוטל ובמקומם עלה יונתן גרינברג עם כינור. אף פעם לא הבנתי את הקטע של הכלי הזה. זה רק אני או שאי אפשר לדעת אם הוא מזייף או לא? בכל מקרה מישהו שהוא כנראה אביר הנרגש צילם בוידאו אם אתם רוצים לנסות לאתר את זה.
לבסוף עלתה המקהלה הירושלמית עם המוני אנשים. בחלק הימני עמדו הגברים ובשמאלי הנשים. האם אני רגישה מידי להפרדה מגדרית? היה מוזר כי הם שרו פרקי תהילים בעברית “זה היום עשה אדוני…” אך בסגנון כנסייתי משהו מה שעלול להכניס אותם לרשימת החיסול של איזה חרדי פנאטי. הם גיוונו גם עם “סנט מריה” ואפילו קדושים מודרניים יותר בשיר של סשה ארגוב “ענן, דוד שמש ואנטנה גם”. היה בשירים משהו מאוד מרשים ואפילו קצת מלחיץ.
לסיכום, ערב של טעימות תרבות מסוג אחר. זה לא בדיוק כוס התה שלי אבל קצת גיוון זה תמיד בריא.
בלי שום קשר: מחר דוכן של ישראל חופשית יעמוד במרכז העיר באזור של פאב “הקצה” ויעיף לאנשים סתירות! רוצים להשתתף? לצלם? להעיף לאנשים סתירות בעצמכם? בואו! ביום שישי הדוכן יהיה במרכז המסחרי בבית הכרם. צרו קשר בפייסבוק של ירושלים חופשית או דרך המייל של הבלוג
כתבה על גיבורת תרבות במלוא מובן המילה. מילת הזהרה, קריאה של הספר שלה עלול לגרום לכם להבין עד כמה גם המצב בארץ מסוכן והדרך להפיכה דתית היא חלקלקה. אולי זה אפילו יוציא אתכם מהספה כדי לנסות לשנות משהו. איאן חירסי עלי בביקור בארץ
וכמובן למי שמספיק, הופעת קונצרט שנייה היום ב 20:00 בכנסיית הלותרנית
אחרי כמה שנים טובות הבלוג עבר מידי שרית לרותם שהיא סוציולוגית בהכשרה ובנשמה, חוקרת בתחום של ניהול ויישוב סכסוכים, מתמחה בגישור וחובבת מושבעת של ארגון אירועים הזויים
