לא יורדים מהעצים

חוויות אנתרפולוגיות מחזית השוליים

האתר עבר לכתובת http://activearts.org/trees/ ו:the web site has movied to

On The Other Side of The Fence

For my first visit over the Israeli separation fence to Ramallah I decided to write my first blog post in English and since on the first of January I’ll be starting a grand tour from New Zealand I think it’s a good idea to get back to practicing my English, so read on

How do I even start describing the strangeness of it all? As a born and bred Jerusalemite I have never been to one of the largest cities near Jerusalem, which is only 15 minutes away from my house. As a Couch Surfer I have hosted many tourists and it was always such an absurdity that they were traveling so close to my house in a place I have never been too. Fear (based on images from the lynch of 2 Israeli soldiers that got lost in Ramallah in 2000) and the fact that it isn’t exactly legal for Israeli’s to go beyond the fence have always kept me away

the fence from the Palestinian side

I don’t want to go into a political debates on whether the fence is needed for Israel’s security or the details of the geography of the wall which did annex 8.5% of the west bank and made some of the Palestinian villages’ life extremely difficult. It is an important debate but my blog is meant for anthropological experiences so I just want to try and describe the feeling of falling through the looking glass

!Jerusalem? no Ramallah


I thought I’d feel scared but I wasn’t. Perhaps because I was with friends or maybe because it was so close and seemed so familiar. You see, Ramallah is built with the same type of ‘Jerusalem’ stone, as we call it here in Jerusalem, which immediately makes everything feel familiar. It almost looks like some new and expensive neighborhood in Jerusalem with all the white gleaming houses. Except then, you notice the houses seem to be ‘planted’ with little or no order, the Roads and sidewalks are sort of a mess and there are not sighs in Hebrew only Arabic and English. Another thing I notices was that a lot of the houses were empty. It turns out that while the fence was being built a lot of those that had a choice preferred to stay on the Israeli side of the fence and the real estate business suffered a great loss as new houses were left empty. Ramallah, historically created by Christians (although now the majority is Muslim), seemed ready for Christmas with huge decorated trees which gave the city an extra twist



!They even have lions like the Jerusalem city symbol

The trigger for my visit was a concert by DAM an Israili/Palastinian band which I love. My cover story, if asked where I was from, was to say “From all over” and smile. It seemed to work but I did find myself ‘slipping’ a few times and starting to speak to my friends in Hebrew or saying Israel instead of Palestine. My blending in skills seem to need some practice

Great DAM music video against so called ‘Honor Killings’ of Arab women

Both Israeli’s and Palestinians seem to share at least one trait, tardiness! The show started an hour and a half after the supposed time but it was worth it. The music was great and the energy in the club, which was super modern, was amazing



!Look at all those buttons

A lot people at the event were internationals. In fact, even the most touristic places in Jerusalem don’t get so many tourists which makes me wonder were this conflict is heading to… Strangely enough (or not), even some of the Arabs I spoke to were eager to say they too weren’t from Palestine or that they were leaving soon. It seems the good people on both sides just want to get away!

The only real downside of this little trip was that nobody is even considering a ‘no smoking indoors’ law. I came out smelling like an ash tray my eyes tearing. Is it possible that their eyes are somehow hardened by the tear gas at demonstrations? hmm

:Some unrelated stuff

Israel seems bent on becoming the most unfriendly country for Jews as they have once again arrested Jewish women wanting to pray with a prayer scarf at the western wall. This time it was enough to have a scarf in your bag. Please support women of the western wall even if you are an atheist like me

There are two groups calling themselves the pirate party in Israel. Just a heads up that the one that is running for the upcoming elections is a fraud. Some of them are nice guys but they are led by Ohad Shem Tov who is coming off more and more as a typical megalomaniac politician. They have contacted Facebook and have closed the other groups FB page that was in existence a long time before they were… and to think that for some time I had admin rights to their page and resisted the temptation to erase it… anyway if you are interested in joining the pirate party in Israel make sure you choose the right one: http://www.facebook.com/israelipirates

So like I said at the beginning on the 29th of December I’m off to do the ‘big trip’ I never thought I wanted to do. You are welcome to drop on by to say good bye before that









חויות מהצד השמאלי של המפה

כדי לתמוך בלורה ורטון, חברת מועצת ירושלים המדהימה, לרשימה הארצית במרצ, ובתקווה שאם תגיע למקום ראלי יהיה לי למי להצביע בבחירות, סיכנתי את שמי הטוב והלכתי לפריימריס במרצ. חזרתי עם כמה תובנות ואפילו איזה סקופון אחד או שניים.. תקראו

מכירים את היום הראשון בקמפוס בו מיליון חברות עטות עליכם מכל עבר ומנסות לדחוף לכם פליירים ליד? אז זה פחות או יותר מה שהלך בכניסה למתחם גני התערוכה, שם נערכו הפריימריז. כל מועמד הלביש את פעיליו בצבע אחר (ניצן כחול, אילן אדום, תמר סגול וכו’…), קצת כמו הפאוור ריינג’רס, מה שגרם לכל האזור להראות כמו גן ילדים מבולגן עם יותר מידי גננות (פעילים) ופחות מידי ילדים (מצביעים).

היה מאוד קשה להתבלט מעל כל הרעש הזה אבל בהחלט היו מועמדים שניסו. החלטתי לחלק את פרס ה’שניצל הקפוא’ למתמודדים שעצבנו אותי במיוחד.

לא ממליצה לקרוא את ‘העיתון של מחר’

על המקום הראשון היה קרב צמוד אך לבסוף ניצחה מיכל רוזין שהלבישה חלק מה’פעילים’ שלה במדים התואמים את מדי החלוקה של ישראל היום והכינה עיתון בשם ‘ישראל מחר’, שהוא מגלומני לא פחות מהעיתון היומי. היות וחלק מה’פעילים’ ממש לא התנהגו כמו פעילים פוליטיים, נגשתי לאחת ה’פעילות’ ושאלתי אותה “תגידי כמה כסף משלמים לך על זה?”
“אני עוד לא יודעת כמה, היא שכנה שלי” ענתה ה’פעילה’. תבינו מה שתבינו. ואם זה לא מספיק למקום למקום הראשון, אז תמיד יש את הקוודרוקופטר המעופף שנשא את תמונתה של מיכל באוויר! בכל מקרה מסתבר שחברי מרצ לא נגעלו כמוני מהשיווק האגרסיבי כי היא הגיעה למקום הראשון בקרב הנשים והתברגה במקום הרביעי הכללי.

זה ציפור? זה מטוס? לא, זה הראש של מיכל רוזין מעופף על קוואדרוקופטר.

 במקום השני נמצא תום דרומי-חכים, שהביא איתו את החבורה שלו מהצופים, אה, סליחה, השומר הצעיר, כמו שהם הסבירו. במשך כל שעות הפריימריס הארוכות הם צרחו סיסמאות מפגרות כגון: כיבוש לא – שלום כן, ושרו שירי הלל לתום כולל הלהיט המופלא: “תנו לי ת’ – ת, תנו לי ו’ – ו, תנו לי מ’ – מ… מה קיבלנו?” -  לפחות השם שלו קצר. השיא היה כשהם עברו לצעוק סיסמאות מתות של המחאה החברתית. לצערי הרב הדוכן שלהם היה צמוד לדוכן של לורה וממש הייתי צריכה להתאפק לא לבעוט להם בראש (כן, אני שמלאנית בלאי, אני יודעת). ניסיתי לעשות איתם הסכם שלום שבו נגיע לפשרה על משך הזמן שבו הם שרים אבל זה לא עבד (כי בעצם כולם שמאלנים בלאי) אז עברתי לשיטת ההתנתקות ומידי פעם פשוט גירשתי אותם שיריצו את ה’מופע’ שלהם במקום אחר.

חסרה רק המדורה

 במקום השלישי תמר זנדברג שפוסטרים ענקיים עם תמונתה קישטו כל פינה של המתחם. האמת, לא טרחתי לצלם אז תצטרכו להאמין לי שהיא אכן פוטוגנית אבל כמה כבר אפשר?

פרס ניחומים לניצן הורוביץ שהביא יותר פעילים ממרצפות באולם. הוא עצמו עמד בכניסה לאזור ההצבעה במשך שעות ארוכות ולא נתן לאף חבר ועד לעקוף אותו בלי לזכות בלחיצת יד וטפיחה על השכם. יאמר לזכותו שנראה שהוא אשכרה שינן את הפרטים של כל אלף חברי הועידה.

ועוד כמה אנקדוטות בתמונות:


נתקלתי בערב בדוכן עם פיתה עם לבנה והמחשבה הגזענית שעברה לי בראש היא שהמתמודד הערבי עיסאוי פריג מחלק פיתה עם לבנה. אבל זאת הייתה טעות וסתם דוכן שלא ברור מה הוא עושה במקום שמוכר פיתות עם לבנה ב 10 ₪.

עיסאוי פריג כן הביא את קרובי משפחתו לעזור כולל חבורה של ילדות קטנות, מה שהזכיר לי את ילדותי המופלאה בפריימריז של המפד”ל שבו הייתי עוזרת לדודה שלי שמעולם לא התברגה במקום ראלי. מסתבר שאין כמו קצת ‘חיינדלך’ של ילדים כדי לפתוח את לב הבוחרים ולא משנה מאיזה מגזר הם.


הגימיק הגרוע של הערב תפוחים עם מדבקות של המתמודדת… רק לי זה מזכיר לי את התפוח המורעל של שלגייה?

בערב פתאום צץ לו יובל סמו מארץ נהדרת. אספר לכם שאכן היו כמה וכמה מתמודדים שלא היה להם מושג במי מדובר.

אני בועידת קלפי - כן לבשתי ירוק בכוונה 

כל מועמד היה צריך לשלוח לפרקים את אחד הפעילים שלו כדי שיעזור\יפקח בועידת הקלפי. ומשם אני מביאה את הסקופון הזה. למרות שיו”ר ועדת  הקלפי טען בסיום שההצבעה עברה ללא תקלות היו דקות ארוכות של לחץ בקלפי כאשר גילו שההצבעות שהודפסו מהמחשב אינן בהכרח תואמות את ההצבעה שנשמרה על המחשב. בסוף הסתבר שאם מועמד שינה את הצבעתו באמצע ההצבעה המחשב עדיין הדפיס את בחירתו הקודמת אך לפחות שמר את ההצבעה העדכנית ביותר. היות וחישוב התוצאות התבסס על התוצאות השמורות במחשב והדפסת ההצבעה גם כך נועדה רק לשם גיבוי נמנעה דרמה גדולה הרבה יותר.

ואם כבר ועידת קלפי, אז מה הקטע אם שיטת ההצבעה המסובכת בתבל? לא הצלחתי למצוא בנאדם אחד שאשכרה הבין לגמרי איך הניקוד מתחלק בין המועמדים שמתחרים על מקום בחמישיה הראשונה ו\או השנייה. רק אחרי שחפרתי לעומק בתוך התוצאות המלאות שהגיעו כקובץ אקסל הצלחתי להבין מה קורה שם. שיטה מטופשת שמעודדת דילים פוליטיים מגעילים.

מקום 11 לורה בלי גימיקים, בלי תרגילים פוליטיים ובלי שיריון

אם מרצ לא רוצה להיתפס כמפלגה בועתית אולי באמת כדאי שתפסיק להיות כזאת כי גם ברשימה העכשווית רוב רובם של העשירייה הראשונה הם מהמרכז ואין אף נציגות לירושלים כי לורה הגיעה רק למקום ה-11 (שהרבה טוענים שהוא מכובד בגלל שזאת הפעם הראשונה שהיא רצה, אך עם ניסיון כזה במפלגה ובפוליטיקה קיוותי ליותר…)


עם ובלי קשר
הפיראטים מתחברים לתנועה הירוקה ובעקבות האכזבה ממרצ אולי גם אני. אפשר להתפקד עד ליום חמישי בחצות דרך האינטרנט, פרטים כאן. ויש גם ערב התפקדות בתל אביב ביום חמישי, פרטים כאן

ביום חמישי ה-15.11 אני הולכת לעשות משהו שלא עשיתי כבר מזמן ולקום ב 6 לפנות בוקר!!! זאת על מנת לתמוך בזכות נשות הכותל להתפלל בלי להירדף על ידי המשטרה.  פרטים כאן. אני מתכוונת להגיע עם מצלמת ווידאו ולתעד את התנהלות המשטרה, תבואו לבקר אותי בכלא?









יהיה טוב?

 אחרי מהומת הפייסבוק שהפרסום בסטטוסים מצייצים גרר, החלטתי לברוח לסופ”ש. בהתחלה לפסטיבל אוקטוברן בחוף הבונים ואז, הקשבתי לכל הטוקבקיסטים שקראו לי ללכת לרקוד בכפר ערבי, ונסעתי לפסטיבל אוקטוברפסט של בירה טייבה ברש”פ.

undefined undefined
אוקטוברפסט מול אוקטוברן (התמונה של האיש השרוף נלקחה מדף הפייסבוק midburn)


אתחיל דווקא בשונה, אוקטוברן הוא פסטיבל פוסטמודרניסטי במהותו, מקורו בפסטיבל ברנינג מן בנבדה בארה”ב, שם יוצרים אומנות, נותנים מתנות אחד לשני ובשיא האירוע שורפים פסל ענק בצורת אדם. כך היה גם בפסטיבל בארץ (אם כי בקטן יותר). לעומת זאת, ביבוא לטייבה של פסטיבל האוקטוברפסט, שהוא פסטיבל הבירה הענק בגרמניה, הוכנס גם המימד הפוליטי. זה התחיל ממדריך התיירים של IPCRI, שארגנו את הטיול, שהסביר כי בכבישים שנסענו בהם, מתנחלי “תג מחיר” זורקים אבנים על רכבים פלסטינים (מבלי להזכיר חלילה שבאותו הכביש מחבלים פלסטינים גם יורים על רכבים ישראלים) והמשיך בהופעה (נהדרת יש לציין) של להקת DAM עם שירים כמו “I fell in love with a Jew” המצחיק  ו “מי הטרוריסט” שמילותיו היו קשות לבליעה אפילו על ידי ה”שמאלנים” שהגיעו.

 עכשיו לכמה קווים דומים, בשני האירועים הייתה אווירה בין לאומית ושפות שונות נשמעו מכל עבר, אך האמת שטייבה לקחה ובגדול. תיירים ואקטיביסטים מכל רחבי הגלובוס הגיעו למקום, כולל ישראלים רבים. המצחיק היה שדווקא בטייבה הכרתי יותר אנשים מאשר בחוף הבונים, אפילו אחד המפקדים שלי מהצבא צץ במקום. אחותי שהביאה אותי לאירוע הייתה ממש על תקן סלב, כל מטר קפצו עליה בחיבוקים ובקשות לעדכונים.

בשני האירועים, נדמה לי שהמארגנים לא ציפו לכזאת כמות גדולה של אנשים והייתה אווירה של חובבנות (לא במובן הרע). זה התבטא בן היתר במחסור החמור במקומות להשתין בהן ובתורות הארוכים לאלכוהול (לא הצלחתי אפילו לקנות בירה בטייבה) ותקלות טכניות. חוץ מזה בשני הארועים הייתה מוזיקה מעולה וריקודים, רק שאוקטוברן המשטרה הגיעה באמצע הלילה והחרימה חלק מהציוד, דבר שהביא לעצירת המסיבה לכמה שעות, אך לא לסיומה. (אם יש משהו שאפשר לסמוך על שוטרים, זה שגם אם הם כבר החליטו “לעבוד”, הם יעשו רק את המינימום הנדרש כדי לתת להם לחזור ולגרבץ במשרד).

שמחתי לגלות שבשני האירועים היו נשים בין המארגנות והמופיעות. באוקטוברן חלק מהנשים אף לקחו לעצמם את החירות שיש לכל גבר ופשטו את החולצה או הסתובבו בעירום מלא. (חרמנים יקרים, לא, אין לי תמונות בשבילכם). וכן, בטייבה רקדתי בקהל מעורב, ולמורת רוחם של הטוקבקיסטים, לא הוטרדתי בשום צורה שהיא. מקסימום הציעו לי בירה וקיבלו בנימוס את סירובי.

אך המכנה המשותף הגדול ביותר הוא ששני האירועים אינם משקפים את המיינסטרים התרבותי שבתוכו הם מתרחשים. מדובר אירועים הפונים למיעוט נרדף (טייבה הוא כפר שרובו המוחלט נוצרי). מיעוט שהיה יכול להסתדר כל כך יפה אחד עם השני, אם הרוב היה עושה לו טובה ומדיר אותו מהמאבקים המטופשים שלו.

למרות שהאירועים הצליחו לעודד את רוחי באותו הרגע ולגרום לי לשכוח לשעה קלה מכל הג’יפה שמתרחשת סביבי, לצערי אני רחוקה מלהיות אופטימית.


 עם קצת קשר:

 אם יש סיבה לאופטימיות זאת התקוממות הנשים בעולם הערבי. תשכחו מלהוריד חולצה בפני כמה חב”דניקים, אלו הנשים האמיצות באמת. הלוואי והתופעה תגדל ותחלחל גם לנשים החרדיות. אפשר לקרוא על זה כאן


בשבת הקרובה יתרחשו 2 אירועים לקהל החופשי בירושלים, הרצאה של סייד קשוע במתנ”ס בית טיילור (שנפתח לראשונה בשבת ) ומיד אחריה הופעה ומסיבה של רוח חדשה בחנהל’ה.





ליל כלולות מתולתל

אתמול, אחרי תקופת יובש ארוכה שבה לא פקדתי אף מסיבה, הגיחו שוב התלתליסטים (או מה שנשאר מהם), והצליחו להוציא אותי מהבית, לחטט בארון הבגדים של אחותי ולצאת למסיבה הזויה בשם “ליל כלולות – הילולת החתונה הרשמית של ירושלים“. תקראו?!?

נתחיל בזה שיש המון בנות יפות בירושלים, ואיך שהוא הן היו הרוב המוחלט במסיבה. היות וברוב המסיבות יש יחס אחר לחלוטין בין המינים, נשאלת השאלה איפה הן בדרך כלל? ואולי, כל מה שצריך כדי להוציא אותן מהבית היא אזכור המילה חתונה? (אם ליהודים מותר לספר בדיחות שואה לי מותר לספר בדיחות שוביניסטיות לא?)

כרגיל הקדמתי אז היה זמן לשלל צילומים…

המסיבה התרחשה באולם “סהרה” ברחוב אגריפס שהוא שילוב של קיטש גרוזיני מדברי. המארגנים לקחו ברצינות את עניין החתונה וערכו טקס אלטרנטיבי שהרבנות הייתה מתפלצת ממנה. רקדניות קופצות ומתנשפות, פרעון ממלמל מילים בג’יבריש וקהל במסכות. היה נחמד לראות שהקהל שהגיע שיתף פעולה, לבש מסכות ושר את השירים הפגאניים המומצאים. היה עוד יותר נחמד לראות שהם לא ילדודס בני 18. כנראה שעדיין הייתי מהזקנים שם אבל לפחות לא בעשור.

הכי נחמד שטקס החתונה הסתיים במוות של החתן והכלה! הרקדניות חילקו כדורי “רעל” לקהל, שפכו על עצמן צבע גועש אדום והחתן והכלה התמוטטו לרצפה. מטפורה שאני כמובן מסכימה איתה.

מיד אחר כך התחילה המסיבה. היות ובאמת עבר הרבה זמן מאז שהייתי במסיבה כנראה שכבר הצלחתי לשכוח עד כמה בנים הם קלולס כשזה מגיע להתחיל עם בנות. לפחות אחד היה קצת “מקורי” והשתמש במוטיב המסיבה ושאל בנות אם הן רוצות להתחתן איתו.

ואי אפשר בלי איזה קיטור וחצי, למה כולם עדיין מעשנים במקום סגור?!? יצאתי נפגעת שאיפת עשן עם כאב ראש שליווה אותי גם ביום למחרת. ולמה על כל 3 דקות של מוסיקה טובה יש 15 דקות של מוסיקה מעצבנת מונוטונית ובלתי רקידה?

ממש בלי שום קשר, לצערי ברגע שהגעתי הביתה פתחתי פייסבוק והזדעזעתי לגלות כי נראה שהשנה החרדים הגיעו להסכמה עם הערייה והמשטרה שברחובות מסוימים הם יוכלו להפר את החוק ואת החלטת בג”ץ. כן, ההפרדה הכפויה ברחובות ירושלים חוזרת גם בסוכות הזה והפעם בחסות העירייה. הטריק הוא סגירת המתחם לחלוטין ונשים יצטרכו להיות עם “כרטיס” כדי להיכנס לאזור. נחשו מי מחלק את הכרטיסים? בשבת הקרובה נפגש בכיכר ספרא בשעה 19:30 כדי לחשוב מה אפשר לעשות בנידון. מוזמנותים


מלחמות הפיראטים

הכל התחיל אחרי עוד משמרת חופש בנביאים, אני וחברים מירושלים חופשית בדיוק חזרנו מהסיורים שבהם אנחנו מסתובבים עם מצלמות ומוודאים שהמשטרע עושה את תפקידה ומשאירה את רחוב הנביאים פתוח ובטוח. כמו תמיד סיימנו את המשמרת באיזה בירת “הרגעות” במרכז העיר, קצת נחת בין כל ה”שאבס” הזה. שם, בין הבירמן לבולינט, תפס אותי אוהד שם טוב – היו”ר הזמני של מפלגה בשם “הפיראטים” המוקמת בימים אלו. הוא ביקש ממני לחתום לו על אישור שאני לא מתנגדת שתוקם מפלגת פיראטים בישראל. פיראטים? בישראל? איזה מגניב! ברור שחתמתי וכך מצאתי את עצמי בלב כל התסבוכת הזאת… מה זה פיראטים? מדוע המפלגה הרשומה מתכסחת עם הקהילה הפיראטית בארץ? ומדוע בסוף נטשתי את הספינה (הטובעת) של שם-טוב? כל זאת ועוד בפוסט שלפניכם…

הרעיון הפיראטי צמח בשבדיה, שם תנועת הנוער הפוליטית הגדולה ביותר היא של המפלגה הפיראטית. כבר היום קיימת פעילות של מפלגות פיראטים ברוב העולם, למעשה כמעט בכולו חוץ מבאפריקה והעולם הערבי. החדשות הטריות הן שעכשיו, לפי סקר חדש, המפלגה הפיראטית צפויה להיות המפלגה השלישית בגודלה בפרלמנט הגרמני – לפני הירוקים, הליברלים והשמאל. הרעיונות שמקדמות מפלגות הפיראטים ברחבי העולם חופפים רבות עם העקרונות שתנועות ה-Occupy מבקשות לקדם, ולא בכדי. הנושאים העיקריים אותן מקדמות מפלגות הפיראטים – מלבד הפיראטיות הטכנולוגית של זכויות יוצרים ופטנטים – הם דמוקרטיה ישירה, חופש ביטוי, משפט הוגן, שקיפות שלטונית והחלשת כוחם של הלוביסטים, חופש מידע, פעולה על בסיס קונצנזוס, הגנת הפרטיות ועוד. כל הנושאים האלו קשורים ונובעים מתוך ההוויה הטכנולוגית של הפיראטים.  (כמיטב המסורת הפיראטית כל הפסקה הזאת מועתקת מ http://haemori.wordpress.com/2012/04/12/israeli_pirates/)


במרכז ,Delius חבר הפרלמנט בברלין מטעם מפלגת הפיראטים, מזהים אותי?

באוקטובר, כחלק ממשלחת של ישראל חופשית, פגשתי חלק מנציגי הפיראטים בפרלמנט בברלין. זאת הייתה הפעם הראשונה ששמעתי עליהם והתרשמתי מהם רבות. לא רק בגלל שהם צעירים, ליברלים ומגניבים בטירוף. אלא גם בגלל השימוש שהם עושים בטכנולוגיה כדי לקדם דמוקרטיה ישירה ופתוחה, זאת הייתה נראית לי כמו מפלגה מעתיד טוב יותר שספק גדול עם ההווה הישראלי יכול להוביל אליו. כבר אז טענתי שמפלגת פיראטים לא יכולה לעבוד בישראל בגלל שכאן יש נושאים שהם תמיד יותר “דחופים”.  אך האמת, הלוואי ואני טועה. הלוואי ואפשר לעשות אדפטציה לרעיונות הפיראטים גם בנושאי ביטחון כלכלה ושילוב חרדים במדינה…

בכל מקרה, זאת הסיבה שקפצתי בהתלהבות כשפגשתי את אוהד באותו ערב. אך מאז ועד היום למדתי דבר או שניים. נגיד לא לחתום על מסמכים לפני קוראים את האותיות הקטנות ועושים איזה שהוא בירור מינימאלי. אתם מבינים, מסתבר שכבר יש בארץ קהילה שפועלת כבר כמה חודשים טובים למען בבניית אותן תשתיות טכנולוגיות והכנת מצע ותקנון מושקע ברוח הפיראטית. ומסתבר שכשאוהד הקים את המפלגה הוא לא פנה לקהילה הזאת והמצע שהגיש לרשם המפלגות רחוק מלהיות פיראטי.

את כל זה גיליתי אחר כך, דרך דף פייסבוק של הקהילה הפיראטית שיצאה נגד שם-טוב. בגלל שרציתי לקחת אחריות על החתימה שלי ובגלל הסקרנות (ובו נודה גם המשיכה התמידית שלי לחוויות אנתרופולוגיות) לקחתי על עצמי להיפגש עם 2 הקבוצות ולשחק אותה מגשרת. אקדים את המאוחר ואומר שנכשלתי…

תחילה פגשתי את שם טוב ועוד כמה דמויות משנה בדירה בירושלים:

אני אוהד ונועם עם כובעי פיראטים מאולתרים בפגישה

לאחר כמה וכמה שיחות איתם הבנתי כי מאחורי המפלגה עומדים אוהד ונועם שהייתי מגדירה אותם כ-2 סטלנים מקצועיים, לא במובן הרע של המילה. הם פשוט לא מבינים למה לא לסמוך עליהם? הרי אנשים הם טובים במהותם, לא? או לפחות כך הם מציגים את עצמם.

נעם הוא היוצר של “מסיבות בטחוניות” שחיזק וקידם את התרבות בירושלים עוד הרבה הרבה לפני שזה נהיה טרנד ואני מודה שהסיור הקצר שעשה לי בקלסרי מסיבות ביטחוניות המקוריים חימם לי את הלב. אני אשכרה זוכרת שבגיל 17-18 אני ורותם היינו מסתובבות ואוספות את החוברות ומרגישות שמצאנו אוצר!

אוהד היה ונותר התעלומה הגדולה ביותר מבחינתי, הוא עומד מאחורי כמה וכמה מפלגות בעשור האחרון (עלה ירוק, ניצולי השואה ובוגרי עלה ירוק) וגם כאן הוא לקח על עצמו את כל הבירוקרטיה שכלולה בהקמת מפלגה. וכבר זה מוזר, כי איזה בחור צעיר עושה דברים כאלו? האם זה מתאוות כח? או מתמימות ואמונה שהוא יכול לשנות את העולם? הוא בקשר עם חברים ממפלגות פיראטיות ברחבי אירופה עוד לפני שהם קראו לעצמם פיראטים ולכן רצה להעתיק את הרעיון המוצלח לארץ. בניסיון לעמוד על קנקנו שאלתי אותו ישירות אם מפלגת הפיראטים נכנסת לכנסת אבל הוא לא בראשה, האם הוא עדיין יתמוך בהם?

“תלוי מי בראש” הוא אמר. “אם מישהו כמו ירון לונדון או מישהו שאני מכבד ומאמין בו אז אני אעשה הכול בשביל המפלגה בדיוק כמו שאני עושה עכשיו…

אוהד סיפר לי כי הגרעין הבירוקרטי של המפלגה נוצר במהלך מסע עליה לירושלים שערכו אמנים מרחבי הארץ והעולם לפני זמן לא רב (נדמה לי שרק כמה חודשים). אוהד טוען כי הרגיש כיצד הזמן דוחק בו והבחירות מתקרבות ובמסע הכיר אנשים טובים שתומכים ברעיונות הפיראטים. וכך, חיש מהר, לאחר שכל אחד הביא כמה חברים טובים מהבית, התחילו בתהליכים הדרושים להקמת מפלגה: כסף, חתימות, מסמכים וכתיבת תקנון. המחשבה שעמדה להם בראש היא קודם כל להתניע את הגלגל, לכתוב איזה משהו שיעבור בצורה חלקה ברשם המפלגות, לשלוח את כל המסמכים ולהתחיל בתהליך לכן הם פחות או יותר העתיקו את המצע מ”עלה ירוק” מלבד העמוד הראשון שכולל הצהרת כוונות ברוח פיראטית פיוטית. סעיף 21 התגלה כבעייתי במיוחד ונותן את כל הכוח בידי חברי ההנהלה שהם כאמור שם- טוב וחבריו.

כמישהי שלא מזמן נתקלה במטחנות הבירוקרטיה המקומית אני חייבת לציין שיש בכך איזה שהוא הגיון.  אך האם מרגע הקמת המפלגה היא תפתח את התקנון ותהפוך לפיראטית? זאת ההתחייבות שרציתי לקבל משם טוב ועד להיום לא הצלחתי.


מצא את ההבדלים: הפיראטים של שם-טוב מימין מול הקהילה הפיראטית.


בשביל להיפגש עם הקהילה הפיראטית אשכרה נסעתי עד לתל אביב. היו בפגישה כשבעה אנשים שלמרות הכעסים והרגשות הסכימו להקשיב לכל מה שהיה לי להגיד והתגלו  כאחלה אנשים.  כשראיתי את התנהלות הפגישה היה לי ברור שמדובר בפיראטים אמיתיים, השיחה הוקלטה והפרוטוקולים נרשמו, התנהלות פתוחה ושקופה למופת.

רציתי ש-2 הקבוצות פשוט יפגשו אבל זה לא ממש עבד ולכן אני הפכתי לשליח שמתרוצץ הלוך ושוב בניהם.

אני מודה שבשלב מסוים התחלתי להתייאש וגם לאבד קצת עניין. לכן במקום פגישה פנים מול פנים התקיימה בסוף שיחה קבוצתית בסקייפ שלא אני ארגנתי אותה אך הצטרפתי. אם כל הרצון הטוב, הטכנולוגיה לא באמת עובדת מספיק טוב. בין צפצופים להתנתקויות קשה מאוד להגיע לאיזה שהיא סימפטיה והבנה של הצד האחר. בקיצור, או יותר נכון באירוך, זה כשל (חרף הרעיון המקורי של צילה שיהיו 2 יו”רים אחד אוהד שמסרב לחלוטין לוותר על התואר הזה והשני שיבחר).


תצלום משיחת הסקייפ

סוף דבר, למי שהצליח להגיע עד לנקודה זאת (יש כאן מישהו?), מצד אחד הפיראטים של שם-טוב הם אנשים טובים, שכל אחד מהם עדיף עשרות מונים מהרוב המוחלט של חברי הכנסת והם כן רוצים אנשים מחויבים שייקחו אחריות. לראייה אותי אישית הם רצו לצרף להנהלה. אך בשלב הזה הם אינם מוכנים להתנהל באמת בצורה פיראטית ומנסים לשמור את העניין כמפלגת “מקורבים” ששם-טוב עומד בראשה. ולראייה יום למחרת שיחת הסקייפ שם-טוב התקשר שוב וניסה לשכנע אותי להצטרף כשחלק מהטיעונים שלו רק עצבנו אותי יותר (”כמה יו”רים של מפלגות מתקשרים אליך ישירות?” ) במהלך השיחה הוא גם אמר בפירוש שמטרתו להכניס את עצמו לכנסת.

אותי אישית דוחה לקבל יותר “כוח” מאנשים אחרים שהם טובים לא פחות ממני וכשחתמתי על הקמת מפלגת פיראטים חתמתי על הכנסת הרעיון הפיראטי לכנסת ולא על הרצת אוהד שם-טוב לכנסת (מודה שהשם שלו אפילו לא צלצל לי מוכר). לכן החלטתי להגיש התנגדות לרשם המפלגות ולנסות למשוך את החתימה שלי. אם ניחשתם שמדובר כפרוצדורה בירוקרטית מייגעת צדקתם ובגדול… אבל איכשהו עמדתי בה בכבוד, כולל הוצעת תעודת אזרחות!!! (כי תעודת זהות זה לא מספיק צריך לשלם 85 שקל כדי להוכיח שאני אזרחית).

עם הקהילה הפיראטית אני עדיין בקשר ומנסה למצוא ניסוחים שיסבירו מדוע ענייני דת ומדינה צריכים להיות בראש האג’נדה הפיראטית (כיום יותר מ30% מהילדים בבתי הספר אינם מקבלים את הזכות המינימאלית לחופש מידע!!!) באחד הפוסטים הקודמים ציטטתי מתוך הספר קיצור תולדות האנושות של יובל נח הררי כי “ציניקנים לא בונים אימפריות, אך האם יש סיכוי שהם מסוגלים לבנות צי של ספינות פיראטיות שישוטו בים? אני עדיין בודקת את האופציה, וגם אתם מוזמנים, ביום שלישי הקרוב הם מארגנים כנס שנשמע מרתק ואתם מוזמנים להצטרף (צריך להרשם באתר).

(בלי שום קשר: סופש הבא יש מלא אירועים בירושלים, יום שישי בערב האירוע האחרון של קריית יובל חופשית  ובשבת אוטובוס השבת של מרצ מגיעה לביקור בעיר הקודש (אני רוצה סיבוב בנביאים

ואם יש יותר שגיאות כתיב\דקדוק מבדרך כלל זה בגלל שכתבתי את כל זה כשאני עדין חצי עיוורת ומתאוששת מניתוח לייזר בעיניים :)

אנוסים, כמו אלו שמספרד

טקסט שכתבתי בגיל 14: “ראש השנה עבר, נגמר. איך שהוא שרדתי. עשרת ימי התשובה הנוראים עכשיו בעיצומם. עליתי בבוקר לאולם התפילה בבה”ס. כל בה”ס נימצא כאן. הצפיפות איומה. התפילה מתחילה, כולם עומדים, כולם חוץ ממני. התפילה ממשיכה ואני נרדמת. כשאני מתעוררת שום דבר לא השתנה כולם עדיין מתפללים. פעם היה לי אכפת מה כולם יחשבו עלי, הייתי יושבת ועומדת בדיוק כמו כולם ומזיזה את השפתיים כדי שיחשבו שאני מתפללת. מתי שהוא נמאס לי, נשבר לי והפסקתי…אחת המורות מביטה בי במבט חשדני. אני מרגישה כמו האנוסים, אלו שמספרד. להם היה אסור לקיים את מצוות הדת שהם כל כך רצו לקיים ואני חייבת לקיים או לפחות להעמיד פנים שאני מקיימת את אותם המצוות. פעם היה אכפת לי עכשיו כבר לא. שהאינקוויזיציה תבוא, אני כבר מוכנה בשבילה.”

אני משתדלת שלא לכתוב דברים אישיים בבלוג אבל אחרי הצפייה בכתבה של אמנון לוי, “אנוסים- חרדים בעל כורחם”, הבנתי שיש לי נקודת מבט מאוד אישית על החוויה האנתרופולוגית המפוקפקת של להיות אנוס לקיים מצוות דת. אז אתם מוזמנים לקרוא.


איכשהו אמנון לוי מצליח להשטיח ולרדד גם את הנושא החשוב והמרתק הזה. הוא מעדיף להתמקד בבחורה שפושטת את הלבוש החרדי בחוף הים ובחבורה שאוכלת שרימפס במקום להבין את הקשיים ואת התקוות של האנוסים. מה הכי קשה בתור אנוס? לי, זה היה התפילות. השעות על גבי השעות של השעמום שאוכל לך את המח. תחושת הטמטום האנושי שגדלה משנייה לשנייה ועדיין החובה לשבת שם ולחוות את זה, יום אחר יום אחר יום.
כשהייתי בכיתה ו’ המחנכת שלי קראה לי לגשת אליה בסוף התפילה. “שרית, אני רואה שאת מאוד מרוכזת בתפילה אבל אם את לא מזיזה את השפתיים אלוהים לא יכול לשמוע”. הנהנתי כמו ילדה טובה ויום למחרת התחלתי לדבר אל עצמי… כן, אני בטוחה שזה יכול להסביר כמה דברים.

הדבר השני הוא שטיפות המוח החוזרות ונשנות בנוגע ל כבודה של בת מלך פנימה” והערצת האישה הצנועה המטפלת בבית. אסור לקפוץ ,אסור להשתולל, שלא יראו לך את הברכיים. התחושה שנוטעים בך שמיניות זה דבר מלוכלך ושעדיף תמיד לא לבלוט, להיות חלק מהעדר. באיזה שהוא כנס קבלה לתיכון דתי, בית הספר התפאר שהוא מלמד אפילו מתמטיקה ופיסיקה, כמובן בשביל שהבנות יכולו לחנך את הילדים שלהן בעתיד. אין ערך לאישה בתור אישה רק בתור אם או רעייה. זאת, דרך אגב, הייתה נקודת השבירה שלי, שבה הבנתי שאם אשאר בחינוך הדתי אגווע למוות או אשתגע.
ורק לשם הבהרה, אני גדלתי בחינוך הממלכתי דתי כך שאינני מתיימרת לדעת מה עובר על חרדים אנוסים. גם אצלי בבית ספר לימדו שחילונים הם אנשים רעים, ללא מוסר ומסוכנים. אך אני, בניגוד לחרדים רבים, ידעתי על העולם החילוני. ראיתי סרטים, קראתי ספרים והיו לי מכרים מחוגים שהיו חילוניים. זאת כנראה הסיבה שהצלחתי לצאת בשאלה בגיל כל כך מוקדם.

כפי שציינתי הכתבה הייתה גרועה במיוחד אך היא עדיין הייתה שווה צפייה מבחינתי. אפילו אם זה רק בגלל החוויות הפוסט טראומתיות שהוצפתי בהם וההבנה שהתחושות שעולות בי בכל פעם שאני נתקלת בעוד מקרה של הדרת נשים או כפייה דתית נובעות מהחותם העיקרי שהחינוך הדתי השאיר בי - החרדה, החרדה לחופש שלי. החופש הזה שרובנו לוקחים כמובן מאליו הוא כל כך שברירי, כל כך נתון לחסדי בעלי שררה שחושבים שהם יודעים יותר טוב מאתנו.

כששואלים אותי אם אני אנטי דתית אני תמיד אומרת שכל מה שאני רוצה זה שיעזבו אותי בשקט. זה כנראה כל מה שאי פעם רציתי. לא רציתי שינסו לשטוף לי את המוח כבר מהגן, לא רציתי שיפחידו אותי בסיפורים על העונשים הצפויים לי או להורי אם לא אתפלל ביום כיפור, לא רציתי שיגידו לי שלנשים אסור ללמוד גמרא. לא שהיה לי כל עניין בללמוד את גיבובי האנקדוטות והוויכוחים הקטנוניים שהובילו לתקנות מטופשות כגון איפה מותר לזרוק את הזבל, אבל לא רציתי שיגידו שאסור לי. ולראייה, שנים רבות אחרי שיצאתי בשאלה בכלל לא התעסקתי עם הנושא הזה. השגתי לי את החופש האישי שלי והעדפתי לארגן מסיבות הזויות עם רותם ולהסתובב בעולם ולחפש הרפתקאות פוסטמודרניסטיות. לצערי זה לא ממש עבד. מידע לגבי אוטובוסי האפליה זלג אלי ושלטי “צניעות” החלו צצים בכל פינה ואני, שמהרגע שיצאתי מ”ארון הקודש” היה ברור לי שאני לא נכנסת לתוך שום ארון, לא ארון הנישואים או  הנטייה המינית, לא ארון הקפיטליזם ואפילו לא ארון גילוח הרגליים, הבנתי שלא משנה כמה אברח תמיד יהיו אנשים שיבואו עם ארון גדול וינסו לדחוף אותי לתוכו בכוח. אז במקום מסיבות התחלתי לארגן הפגנות ובמקום לחפש הרפתקאות התחלתי לברוח מאבנים ויריקות של חרדים. תענוג גדול זה לא. אבל מה בדיוק אתם רוצים שאעשה?


נו כן עם קשר, האפליה כלפי נשים בקופות החולים העלתה לי את הסעיף. ביום ראשון אני עוזרת לארגן (יחד עם המרכז הרפורמי לדת ומדינה וירושלים חופשית) סיורי מיפוי כדי להבין מה עומד בפנינו. עם יש לכם שעתיים מהזמן שלכם לתרום למאבק הזה צרו קשר במייל  jerusalem@bfree.org.il. כנסו לאירוע לעוד פרטים http://www.facebook.com/events/368066989930084/

ועוד קצת קשר, אם עד עכשיו לא שמעתם על ירושלמי חופשי, זה הזמן. כרטיס הנחות שנותן הנחות באמצע השבוע בבתי עסק שפתוחים בשבת. רעיון ישן שלי להתחלת יצירת כח קנייה חילוני, סוף סוף קרם עור וגידים בזכות אנשים מעולים מישראל חופשית (אייל ותודה מיוחדת במיוחד לתרצה השותפה האדירה בתבל) כנסו ללינק לעוד פרטים ולרכישת הכרטיס (אפשר גם לרכוש אותו ישירות בבית הקהוה ברחוב ינאי 3) http://bfree.org.il/bfree_jer_card/.

קיצור תולדות האנושות

אני לא מצליחה להפסיק לחשוב איך הייתה נראית החברה של ימינו אם בבתי הספר היו מלמדים את הספר “קיצור תולדות האנושות” של יובל נח הררי במקום את התנ”ך וספרי ההיסטוריה המשמימים שמנסים לדחוף לתלמידים למוח. האמת, הוא יכול להחליף גם את ספרי הביולוגיה.
חוויות מקריאה בספר שהוא חוויה אנתרפולוגית אחת גדולה!  

כשהרמתי לראשונה את הספר, שמו המפוצץ נראה לי יומרני למדי, אך לאחר קריאתו אני מודה שהוא עומד בהבטחה. הסיפור מתחיל לפני 2.5 מיליון שנה בהיווצרות מיני האדם ומגיע עד לימינו. קורות בני האדם נפרשים בצורה מרתקת המתחרה עם כל ספר מד”ב איכותי.


למי שמעדיף הרצאות פרונטליות פלאי האינטרנט מאפשרים גם את זה. קצת מעודד אותי שיש להרצאה הראשונה יותר משישים אלף צפיות, קצת פחות מעודד אותי שלהרצאה האחרונה יש רק 2,600.

בעיני, הייחוד של הספר הוא לא בהקפתו את כל תולדות האנושות וגם לא בשילוב המרתק של מדעי הטבע עם מדעי החברה ומדעי הרוח, אלא דווקא בהארת הפינות האפילות של המודעות האנושית וההתנהלות של בני האדם. שנים רבות אני מטפחת את המיתוס העצמי שלי כאדם ביקורתי שהצליח להשתחרר מלא מעט “אמונות טפלות” וקיבועים חברתיים שהתרבות סביבי ניסתה לנטוע בי, אך פעם אחר פעם הספר הזה הציב מולי מראה המסבירה את התהליכים ההיסטוריים\כלכליים\חברתיים שמאחורי חלק מהתפיסות הבסיסיות שלי.

 אני מודה שלימודי היסטוריה אף פעם לא עניינו אותי יותר מידי אך ההבנה שייתכן מאוד שדברים כמו תפיסת הזמן שלי ורצוני לחוות עוד ועוד חוויות נטועות ברגעים מסוימים בהיסטוריה גרמה לעליית קרנה של לימודי ההיסטוריה אצלי, הרבה מעבר ל “צריך ללמוד היסטוריה כי היא חוזרת על עצמה”. פתאום לימודי ההיסטוריה נראים לי מקבילים ומשלימים לחקר המוח. וזה עוד מבלי להזכיר את שלל ה”מיתוסים המדומיינים”, בשפתו של הררי, שמהם אני אישית הצלחתי להשתחרר גם בלי לדעת היסטוריה, כמו דת, קפיטליזם ומונוגמיה (מגיעה לי  טפיחה עצמית על השכם?!?) אך מרבית החברה עדיין שבוייה בה.
מה היה קורה אם במקום לחנך ילדים על מיתוס משותף של דת, לאומיות, וקפיטליזם היו מראים להם את חולשות התרבות האנושית? אילו מן אנשים הם היו נהיים? איזו תרבות הייתה מתפתחת? הררי טוען ש”בשביל לשנות סדר מדומיין קיים, אין אפשרות אלא להאמין בסדר מדומיין אחר”, אך האם ישנה אופציה ליצור סדר מדומיין שבו אנשים מודעים לדמיונות שלהם ולחסרונותיהם?
 “ציניקנים לא בונים אימפריות” ממשיך וטוען הררי , ולכן הניסוי הזה ככל הנראה יצטרך להישאר בגבולות הדמיון האישי שלי…

הספר הולך אפילו צעד אחד רחוק יותר ומנסה להאיר גם את הפינות האפלות שבו, את החסרונות שלו ואת המוגבלות שלו ועושה כמעט את הבלתי יאומן ומצליח לגרום לגישה הביקורתית לחלחל אל מוחו של הקורא. דעותיו האישיות של הררי מבצבצות פה ושם אך לרוב המחבר חוזר ומדגיש את מגבלות התאוריות שלו ואינו חושש לומר “אני לא יודע”. ניכר כי הררי הפנים את התיאוריה שלו עצמו כי אימוץ תרבות “אי-הידיעה” וההודעה בבורות היא המאפשרת את הקידמה.

היות וכבר הזכרתי את תרומת הספר ליצירת גישה ביקורתית, אסיים בביקורת על אחד מפרקיו האחרונים של הספר בנושא ה”אושר”. הררי הטוען כי היסטוריונים מעולם לא שאלו את עצמם איך ההיסטוריה משפיעה על אושרם של בני האדם וכי זהו “החור הגדול ביותר בהבנתנו את ההיסטוריה”. הררי ממשיך ושואל אם לאחר כל התגליות של 500 השנה האחרונות, האם בני אדם מאושרים יותר “ואם לא, האם היה טעם בכל זה?” נראה כי בפרק זה הררי שוכח כי האושר, גם הוא, מיתוס מדומיין, כמו ייתר המיתוסים המדוברים שנוצרו בתרבות האנושית.  אפשר אולי להתחקות אחרי ההיסטוריה וההתפתחות של המיתוס הזה ואפשר לשאול האם אנשים היו “מאושרים יותר” בתקופות שונות כפי שאפשר לשאול האם היו “דתיים יותר” או “קפיטליסטים יותר”, אך לקשור את ההיסטוריה למושגים כמו אושר ותכליתיות  מעלה בי בחילה קלה ועושה עוול להיסטוריה.  שימת דגש מיוחד על ה”אושר” האנושי תמיד נראה לי אינפנטילי, אולי כי בחוויות האמפיריות שלי נדמה כי הוא קשור באופן הדוק לטיפשות.

לחיות - פירושו לסבול, להתקיים - פירושו למצוא פשר לסבל” אמר ויקטור פרנקל, אני הייתי מעדיפה את המינוח “להתקיים – פירושו להמציא פשר לסבל … ולנסות לזכור שזאת רק המצאה”. אבל על רעיונותיו של אלבר קאמי (הציניקן שניסה לבנות אימפריות?) בפעם אחרת…

בלי שום קשר: מצעד הגאווה העשירי בירושלים מתקרב בצעדי ענק ביום חמישי ה-02.08, תבואו כידי ליצור מיתוס משותף שגם להט”בים הם בני אדם ומגיעות להם אותם זכויות! לפרטים נוספים כנסו לאירוע בפייסבוק

מסע בנבכי הבירוקרטיה של עריית ירושלים

כמו שאתם בטח יודעים, ארגנתי לא מעט הפגנות חוקיות בשנה האחרונה, אך בשבועות האחרונים אני מנסה להשיג אישורים לאירוע תרבות במרחב הציבורי. חשבתם שלהשיג אישור לאירוע סולידי, מהנה וחינמי שיתרום לתרבות בירושלים יהיה יותר קל מלהשיג אישור למצעד השרמוטות? טעיתם ובגדול!

 אז לפני כמעט 3 שבועות, אחרי שמצאתי מקום מצוין לאירוע פניתי לעירייה כדי להוציא אישור כדי שהכל יהיה חוקי ותקין… לקח להם יותר משבוע רק כדי לחזור אלי עם הוראות לגבי אילו אישורים נוספים ואלו טפסים אני אמורה למלא. אתם מבינים, כנראה שמישהו שם שמע את השם “ישראל חופשית” וחשב שאנחנו מינימום “אנרכיסטים שמאלנים” שבאים לשרוף איזה בנק. רק אחרי שגורם בתוך העירייה התערב לטובתנו והצליח לשכנע כי מדובר באירוע תרבות בכלל חזרו אלינו.

מאז ועד היום אני במרתון לא נגמר של טלפונים (חס וחלילה שמישהו בעירייה ירים את הטלפון), מילוי טפסים ותיזוזים.

יצוין לחיוב אגב שפ”ע שהגברת שם ענתה לטלפון בצלצול הראשון ולאחר בירור קצר שלחה לי אישור במייל. אגף תברואה… תשכחו מזה. אבל כנראה לא צריך לצפות להרבה ממשרד שכדי להגיע אליו ברגל צריך לעלות קומה ללכת עד לסוף המסדרון ואז לרדת קומה (וכנ”ל כדי לצאת ממנו!), אבל בסוף גם זה הסתדר.

ולגבי המשטרה, עקרונית אין להם בעיה אבל צריך להביא להם טפסים. חשבתם שאלו הטפסים של העירייה? טעיתם (וגם אני!), אלו טפסים משוטר אחר, שוטר שבדיוק לא נמצא וכשהוא חוזר הוא בדיוק חייב ללכת אז “בבקשה לחזור מחר”. כדי לוודא שלא יטרטרו אותי למחרת ביררתי שאני לא צריכה להביא איתי כלום חוץ מעצמי. חזרתי למחרת בשעה שנקבעה אבל “הוא בדיוק בפגישה-  נא לחזור עוד חצי שעה”… וחצי שעה אחרי זה הוא הלך לאכול צהריים. וכשהוא סוף סוף צץ אז הדבר הראשון שהוא שואל זה “איפה הטופס של הערייה?”

וכשסוף סוף קיבלתי טלפון שהאישור מוכן, אתם חושבים שהעירייה תוכל לשלוח אותו במייל? או אולי לפקסס אותו? טעות, צריך לכתת רגליים עד לספרא באחד הימים הכי חמים של השנה.

בקיצור אני חושבת שיכולתי ללמד את קפקא דבר אחד או שניים אבל סוף טוב הכל טוב ועכשיו עם האישור ביד, חסר לכם שאתם לא באים לאירוע הזה!!!

ממש עם קשר: הינה פרטי האירוע - יום חמישי בשש ברחוב ינאי במרכז העיר - http://www.facebook.com/events/330381377045011/

וקצת עם קשר עוד 2 אירועים ירושלמים ייחודים:
בשישי בבוקר סדרת הרצאות בנושא דיור בר השגה בירושלים לצעירים - http://www.facebook.com/events/261266930649365/

 ובשישי בערב ערב נוסף ממיטב המסורת של קריית יובל חופשית- ג’ז, שירת נשים ובירות - הכל בחינם - http://www.facebook.com/events/405672439469961/


משפט ראווה!

לאחרונה אני שומעת יותר ויותר על התנכלות של שוטרים לפעילים חברתיים, על מעצרים בלתי חוקיים והפרת זכויות אדם בסיסיות בידי המשטרה. אבל לאדם הזה לא חשבתי שזה יקרה.
עידו נווה מייסד המאבק נגד עוולות סיטיפס ולוחם למען תחבורה ציבורית שפויה בירושלים שהכרתי באחת ההפגנות שאירגן, נעצר אתמול בגלל שימוש במגאפון בהפגנה חוקית. היום הלכתי להערכת המעצר שלו.

 כשקראתי על כך אתמול בלילה הייתי המומה, ראיתי את עידו מתייצב פעם אחר פעם מול בורות השוטרים ומול המצלמה מלמד אותם את החוק ובכך מכריח אותם לקיים אותו. 


אתמול גם זה לא היה מספיק. הוא נעצר, אשתו שצילמה את המעצר נעצרה אף היא לאחר שנדחפה על ידי שוטרים והמצלמה שלה הוחרמה. חבריו ופעילים נוספים הצליחו להביא נוכחות מרשימה של תקשורת למעצר, ערוץ 10, ערוץ 1, והערוץ המקומי וכך נדחסנו כולנו לתוך האולם הקטן.

 הדיון על הארכת מעצרו התחיל בתובע משטרתי שנראה עייף ומותש שהקריא את סעיפי האישום: סכנה לשלום הציבור, התנגדות למעצר, העלבת עובד ציבור, ואם הבנתי נכון גם בתקיפת שוטר.

התובע הציג מסמך מקצין המשטרה שאישר את ההפגנה אך אסר את השימוש במגאפון. הסניגור שאל על פי איזה סעיף בחוק אסר קצין המשטרה על שימוש במגאפון בהפגנה?
התובע גמגם ולבסוף ענה “אני לא מכיר את הבורסי (ספר החוקים) בעל פה. זאת הוראה של קצין משטרה”. האם ייתכן שקציני משטרה אינם כפופים לחוק?
הסניגור המשיך ותמה כיצד טוענים שעידו תקף שוטר כשמהתחלת ההפגנה הוא כבל את ידיו בעצמו כדי להראות שהוא שבוי של הרכבת. תשובת התובע הייתה שעצם הקשחת הגוף כשבאים לעצור אותך יכולה להיחשב כתקיפה. ולשאלה כיצד עידו היווה סכנה לשלום הציבור? ענה התובע “המעצר של החשוד היווה סכנה לשלום הציבור״- כן זאת לא בדיחה! עצם המעצר שלו היווה סכנה לציבור, אם כך עדיף להאשים את אלו שעצרו אותו לא?

למרות ניסיונות המשטרה להחרים את הצילומים מההפגנה בצורה לא חוקית, מפגין נוסף צילם את המעצר. בצילומים שיתפרסמו בערב בערוץ 10 ובערוץ 1 נראה בבירור כי עידו אינו מתנגד ואינו מפעיל שום אלימות ומצד שני רואי כיצד שוטר דוחף את אשתו של עידו וקורע את רצועת המצלמה מידיה, מה שגרם לעידו לצאת משלוות נפשו ולקרוא לשוטר שעשה זאת “אפס” ולזכות באישום של העלבת עובד ציבור. בעיני המילה אפס טובה הרבה יותר מידי בשביל אותו שוטר שצריך לשבת בכלא יחד עם פושעים אמיתיים.


אליסון קומפורט אישתו של עידו מתראיינת לאמצעי התקשורת

לעידו ניתנה זכות דיבור, והוא כהרגלו נשאר רגוע ומדוד וטען בפני השופטת שאינו מעוניין להשתחרר מהמעצר כאזרח סוג ב’ עם מגבלות על זכות הביטוי וההפגנה שלו. לבסוף הוא שוחרר בערבות עצמית עם תנאי שב-45 יום הקרובים ההפגנות בבית הכרם יערכו לפחות 50 מטר מהבית של ברקת וללא מגאפון נוח ניסיון לא לעמוד קרוב מידי לבתים הפרטיים.

אין לי איך לסכם זאת חוץ מהתחושה הקשה שהמדינה שלנו מתקרבת בצעדי ענק להיות שילוב “מנצח” של העוני בהודו, החופש התקשורתי ושליטת הטייקונים שברוסיה והחופש הדתי באיראן.

ממש עם קשר: היום ב 19:00 הפגנה נוספת נגד המונופול של סיטיפס ונגד התנהגותו הבזיונית של ראש העיר מול תאטרון החאן. בואי נהיה שם ונראה שבכל אחד מאיתנו יש עידו נווה קטן!  http://www.facebook.com/events/432192416813308/


בלי קשר: ביום שישי ב 21:00 הפעילויות המגניבות במגרש בורבורג חוזרות. הופעה של מוסיקה צוענית בחינם ושתיה (בירות) בחינם!!! תבואו בהמוניכם http://www.facebook.com/events/265007636940776/

 ובשבת, עוד אוזלת יד של המשטרה הביאה לכך שגם בשבת הקודמת הותקפו אנשים ברחוב הנביאים בידי עשרות בני נוער חרדים. המשטרה ביקשה מהאוכלוסייה החילונית שהגיעה למקום כדי לוודא שהכביש נשאר פתוח להתפנות תוך הבטחה שהם ישארו לשמור על הרחוב. רוב הפעילים התפנו ורק 5 פעילים נשארו לוודא כי המשטרה עומדת בהבטחתה. פעילים אלו הותקפו בדרכם הבייתה! הפעם נהיה שם בכוחות מתוגברים מהשעה 19:00 ועד ל21:00. http://www.facebook.com/events/407584072613847/?ref=ts

 ובונוס לסיום, עו”ד יוסי וולפסון מסביר איך להתנהג בחקירת משטרה. בקצב שבו דברים מתדרדרים כאן כנראה שחובה לראות!